כמוניהשמנהמדריכיםצרבת / רפלוקס: המדריך המלא למניעה וטיפול

צרבת / רפלוקס: המדריך המלא למניעה וטיפול

מהי צרבת? מתי היא הופכת לרפלוקס? מה התסמינים של צרבת? מהם גורמי הסיכון? איך מאבחנים? ואיך מטפלים בצרבת? מדריך

מאת דן אבן
תגובות 0

(צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

צרבת (Heartburn) היא תופעה רפואית נפוצה המתבטאת בתחושת כאב, צריבה ובעירה לאורך הוושט במרכז החזה. צרבת נגרמת כשהמזון בקיבה חוזר לכיוון הוושט ומתרחשת תגובה בין חומצות הקיבה (המופרשות בקיבה לצורך עיכול המזון) לבין רירית הוושט. תגובה זו יכולה להוביל אף לכווייה.

 

צרבת מתפתחת על רקע החלשות השריר הטבעתי שמצוי בין תחתית הוושט לקיבה – הקרוי 'הספינקטר התחתון של הוושט' (lower esophageal sphincter), שתפקידו למנוע חזרת מזון לוושט, וזאת מסיבות שונות שיפורטו בהמשך, לרבות תזונה, מצב נפשי וכן מצבים רפואיים שונים המובילים להחלשות השריר הטבעתי, למשל בקע סרעפתי או היריון.

 

צרבת לרוב חולפת מעצמה ובמקרים אלה לא אמורה להוות סיבה לדאגה, אולם לעתים היא נותרת לאורך זמן ועלולה להוות תסמין לסיבוך רפואי הדורש טיפול, לרבות תסמין של התקף לב וכן עלולה לגרום לנזקים בעצמה.

 

מה ההבדל בין צרבת לרפלוקס?

 

צרבת שמופיעה מדי יום או לעתים קרובות קרויה רפלוקס, ובעגה המקצועית 'החזר קיבתי ושטי' – הקרוי גם GERD (קיצור של GastroEsophageal Reflux Disease), המאופיינת בחזרה קבועה של מיצי קיבה ולעתים גם חדירה של מיצי מרה – לתוך הוושט.

 

רוב מקרי הצרבת אינם רפלוקס (GERD) ולפי הגדרות האיגודים הרפואיים בארה"ב, המקובלים גם בישראל, התופעה הופכת למצב רפואי הדורש טיפול כשהיא מופיעה ברצף מעל לפעמיים בשבוע או מפריעה לתפקוד היומיומי.

 

התמודדות עם רפלוקס משלבת שינויים באורח החיים, לרבות שינויי תזונה, וכן טיפולים שונים – לרבות חומרים טבעיים, תרופות מרשם ותרופות ללא מרשם, ובמקרים קשים – לעתים אף נדרש ניתוח לפתרון הבעיה.

 

מה שכיחותה של צרבת?

 

תחושת צרבת נפוצה ביותר ועשויה להופיע בסבירות גבוהה לכל אדם במהלך החיים. גם צרבת מתמשכת – רפלוקס (GERD) היא תופעה נפוצה ולפי סקירה רפואית שפורסמה ביוני 2014 בכתב העת Gut מופיעה בקרב 18% עד 27% מהאוכלוסייה בצפון אמריקה, 9% עד 25% מהאוכלוסייה באירופה, 9% עד 33% מתושבי המזרח התיכון, 23% מהאוכלוסייה בדרום אמריקה, 11% מהאוכלוסייה באוסטרליה ו-2% עד 8% מתושבי המזרח הרחוק.

 

בישראל אמד מחקר שנערך במרכז הרפואי סורוקה, ופורסם בשנת 2007 בכתב העת Journal of Clinical Gastroenterology כי במדגם טלפוני שתשאל על תסמיני צרבת, מתוך 981 נבדקים יהודים, 34.8% סבלו מתסמינים חוזרים של רפלוקס – GERD – לאורך החיים: 19% דיווחו על תחושת חומציות בפה, 17.5% על תחושה של תוכן קיבה העולה כלפי מעלה, 11.7% על כאבים בבטן ו-11.6% על בערה בבטן. עד 10.4% מהנבדקים דיווחו על תסמיני GERD לפחות פעם בשבוע. עד 2.4% דיווחו כי התסמינים חמורים. הסיכון לרפלוקס גבוה יותר בקרב גברים ואנשים עם סיבוכים שונים בתפקוד חלקה התחתון של מערכת העיכול.

 

מהם התסמינים של צרבת?

 

צרבת מלווה במספר תסמינים אופייניים, שמוחמרים כשהתופעה הופכת ליומיומית, כלומר למצב רפואי של רפלוקס (GERD):

 

  • תחושת כאב בוער בחזה שלרוב מופיעה לאחר אכילה ולעתים בשעות הלילה.
  • תחושת הצריבה מוחמרת בשכיבה או כיפוף הגוף קדימה.
  • תחושת הצריבה לרוב ממוקדת במרכז החזה, מאחורי עצם החזה ולעתים אף מגיעה לאזור הצוואר ועד לפה.
  • ריח רע מהפה.

 

צרבת ורפלוקס עלולים להיות מסוכנים כשהם מלווים בסימנים למצב רפואי מורכב, לרבות:

 

  • כאבים בזרוע או בלסת
  • קשיי נשימה

 

ובמקרים אלה צרבת עלולה לרמוז על התקף לב, ובייחוד אוטם של קיר הלב התחתון.

 

מתי נדרש טיפול רפואי בצרבת/רפלוקס?

 

טיפול רפואי לצרבת/רפלוקס נדרש במצבים של:

 

  • תסמינים המופיעים ברציפות מעל לפעמיים בשבוע.
  • תסמינים ממושכים למרות השימוש בתכשירים/תרופות ללא מרשם לצרבת.
  • תסמינים שגורמים לקושי בבליעת מזון.
  • תסמינים שגורמים לבחילות והקאות.
  • תסמינים שגורמים לאובדן משקל (על רקע תזונה חסרה או ירידה בתיאבון).

 

מהם גורמי הסיכון לצרבת?

 

מספר מצבים רפואיים וגורמים אחרים מעלים את הסיכון להתפתחות צרבת או להחמרה בתסמיניה. גורמי הסיכון העיקריים כוללים:

 

בקע סרעפתי (hiatal hernia)

 

צינור הוושט במסלולו הטבעי חודר למעשה דרך חור בשריר הסרעפת לקיבה. במצב של בקע סרעפתי – נוצר בקע מסיבה כלשהי, לרוב פגם מולד או עלייה בלחץ בחלל הבטן על רקע עודף משקל, ובקע זה גורם לחדירה של תוכן מהקיבה לחלל החזה ולתחושת צרבת, שעלולה להחמיר ככל שהבקע גדול יותר. בקע סרעפתי משמעותי דורש לעתים תיקון באמצעות ניתוח.

 

לדברי ד"ר מיכאל ליבס, מומחה לגסטרואנטרולוגיה במחוז חיפה של שירותי בריאות כללית, "השכיחות של בקע סרעפתי עולה עם הגיל ועשויה להגיע ל-10% עד 15% בגיל המבוגר. יש הרבה אנשים עם רפלוקס כתוצאה מבקע, אם כי בקע כשלעצמו אינו מחייב התפתחות רפלוקס".

 

עודף משקל

 

משקל עודף מוביל להפעלת לחץ מוגבר על השריר הטבעתי שבין הקיבה לוושט, ועלול לגרום גם לבקע סרעפתי.

 

היריון

 

מעבר לשינוי במבנה הגוף ועודף המשקל שמהווה גורם סיכון לצרבת, אצל נשים הרות מתרחש ייצור מוגבר של הורמון הפרוגסטרון אשר בעצמו גורם להרפיית שרירים בגוף, לרבות השריר הטבעתי.

 

צרבות נפוצות בהיריון בגלל השינוי במבנה הגוף וייצור מוגבר של הורמון הפרוגסטרון אשר בעצמו גורם להרפיית שרירים בגוף, לרבות השריר הטבעתי (צילום: shutterstock)

 

תרופות

 

תרופות מסוימות עלולות לגרום לצרבת, בייחוד תרופות לטיפול באסתמה, חוסמי תעלות סידן לטיפול ביתר לחץ דם, אנטיהיסטמינים לאלרגיות, משככי כאבים שונים, כדורי שינה ותרופות מסוימות נוגדות דיכאון.

 

עישון

 

עישון מחליש את השריר הטבעתי שבין הוושט לקיבה, ומעלה את הסיכון לצרבת, וכך גם חשיפה לעשן סיגריות במסגרת עישון פסיבי. במחקר שנערך במכון קרולינסקה בשבדיה ופורסם בדצמבר 2004 בכתב העת Gut, ככל שכמות הסיגריות גבוהה יותר – כך נמצא כי הסיכון לצרבת עולה, כאשר הסיכון לפתח רפלוקס בקרב אנשים המעשנים בקביעות חפיסת סיגריות ליום (20 סיגריות) גבוה ב-70% בהשוואה ללא מעשנים.

 

מלח

 

הוספת מלח למזון נמצאה במחקרים גורם סיכון מוביל לצרבת. במחקר משבדיה נמצא כי הסיכון לרפלוקס גבוה ב-70% בקרב אנשים שנוהגים להמליח את המזונות שהם צורכים, בהשוואה לאנשים שאינם מוסיפים מלח.

 

מתח נפשי

 

מחקר אמריקאי מאוניברסיטת UCLA שפורסם בשנת 2004 בכתב העת Psychosomatic Medicine העלה כי תקופה של מתח קשה ולחצים מעלה למשך חצי שנה לפחות את הסיכון להחמרה בתסמינים של צרבת ורפלוקס.

 

תזונה

 

מזונות נוספים נמצאו בעבודות שונות כגורמי סיכון להתפתחות צרבת מתמשכת ורפלוקס, ומומלץ להפסיקם בעת התפתחות התקף צרבת, לרבות מזונות חריפים, בצל, פירות הדר (תפוזים, לימונים, אשכוליות), מוצרים המכילים עגבניות (כמו רסק עגבניות וקטשופ), מזונות שומניים ומטוגנים, מנטה, שוקולד, אלכוהול ומשקאות המכילים קפאין (בעיקר קפה ומשקאות אנרגיה). בעת התקף צרבת, גם מזונות חמים או קרים מדי עלולים להחריף את התסמינים.

 

האם צרבת מסוכנת?

 

ללא טיפול, צריבה מתמשכת בקרב אנשים עם רפלוקס (GERD) עלולה לפגוע בוושט באופן חמור ולהוביל לגירוי מתמיד של הוושט ולהתפתחות דלקת בוושט הקרויה 'אסופגיטיס' (Esophagitis) או היצרות של הוושט המגבילה את יכולת צריכת המזון.

 

במצבים אלו, רפלוקס אף מעלה את הסיכון לסרטן הוושט, כשגירוי חומצי מתמשך עלול להזיק לתאי הוושט ולגרום לשינוי במטען הגנטי של התאים (הדי.אנ.איי) ולחלוקה מוגברת.

 

מחקר אמריקאי שנערך באוניברסיטת בראון פורסם ביוני 2013 בכתב העת Cancer Epidemiology. Biomarkers and Prevention, הדגים כי רפלוקס (GERD) מעלה ב-78% את הסיכון לפתח סרטן הוושט, וזאת גם לאחר נטרול גורמי סיכון אחרים לגידול סרטני זה – לרבות עישון ושתיית אלכוהול מוגברת.

 

שינוי דלקתי שמאובחן באנדוסקופיה (ראו בהמשך) בוושט התחתונה קרוי 'ממצא בארט' או 'ושט על שם בארט' ומהווה גורם סיכון משמעותי לסרטן הוושט מסוג אדנוקרצינומה.

 

צרבת גם עלולה להוביל לשחיקה חומצית (ארוזיה) בשיניים העלולה להוביל להמסה כימית מדורגת של השיניים ולפגוע במבנה השיניים.

 

איך מאבחנים רפלוקס?

 

במצבים של צרבת חוזרת, כשקיים חשד לרפלוקס (GERD), נדרשות מספר בדיקות רפואיות לצורך אבחון התופעה:

 

סיפור קליני

 

התסמינים שחווה המטופל והבדיקה הקלינית הם בעלי תפקיד מרכזי באבחון צרבת/ רפלוקס.

 

אנדוסקופיה/ גסטרוסקופיה

 

בדיקה של הוושט והקיבה המבוצעת בעזרת צינור גמיש מסוג 'אנדוסקופ' המוחדר דרך הפה תחת טשטוש/ הרדמה מהירה. הצינור מכיל בקצהו מצלמה שמאפשרת לצלם את פנים הוושט ולזהות פעילות חריגה או מבנה חריג. במהלך האנדוסקופיה נוטלים לרוב ביופסיה מהוושט כדי לבחון את הרקמה בבדיקה פתולוגית במעבדה, ולשלול את האפשרות למחלה קשה של הוושט המהווה גורם לתחושת הצרבת.

 

האינדיקציות לביצוע אנדוסקופיה/ גסטרוסקופיה משתנות בין איגודים רפואיים שונים, אך ככלל השימוש בכלי אבחוני זה נפוץ במצבים של תלונות חוזרות על קשיי בליעה, כאבי בליעה, דימומים ממערכת העיכול וירידה במשקל או צרבת שאינה מגיבה לטיפול תרופתי וחשד לסרטן הוושט.

 

"כמחצית מהאנשים שסובלים מצרבת מאובחנים באנדוסקופיה עם שריטות בתוך הוושט הקרויות 'ארוזיות', אם כי גם העדרן אינו שולל אבחון של צרבת", מסביר ד"ר ליבס.

 
צילום חזה

 

בעבר נעשה שימוש בצילומי רנטגן-חזה לאבחון צרבת, אולם כיום השימוש בכלי אבחוני זה נמוך, בעיקר כדי לאתר סיבוכים מסוימים, למשל כשמתעורר חשד למחלות מורכבות אחרות של הוושט.

 

ניטור החומציות בוושט

 

בדיקה אבחנתית נוספת לרפלוקס המבוצעת באמצעות קפסולה מצלמת המעבירה שדרים לחיישן (סנסור) למשך 24 עד 72 שעות ומנטרת את רמות החומציות בוושט. הגלולה מופרשת מהגוף בצואה, והסנסור מפוענח לזהות מצבים של צרבת עמידה לטיפול תרופתי או צרבת עם תסמינים לא אופייניים, למשל חולי אסתמה עם חשד לצרבת.

 

תנועתיות הוושט

 

בדיקה אבחנתית נוספת שאינה נעימה, הבוחנת את תנועתיות הוושט על ידי החדרת צינור דק לוושט דרך האף הכולל משדר. בדיקה זו עשויה להבחין בין צרבת/ רפלוקס לבין סיבוכים אחרים בוושט הקשורים לתנועתיות. בדיקה זו מבוצעת תחת אלחוש מקומי, ושכיחה בעיקר במצבים של תסמינים מתמשכים לצרבת, שאינם באים לידי ביטוי בממצא קליני כלשהו.

 

כיצד מטפלים בצרבת?

 

הטיפול בצרבת משולב וכולל במצבים הקלים שינויים באורח החיים, לרבות התאמות תזונתיות ובמצבים מתמשכים טיפול תרופתי. במצבים קשים במיוחד, כשהתרופות לא מועילות, לעתים יש צורך בניתוח לתיקון הבעיה הגורמת לצרבת.

 

כדי להרגיע צרבת ניתן לאכול שקדים לא-קלויים וירקות ירוקים העשירים בכלורופיל כמו פטרוזיליה, חסה ומלפפון ירוק עם הקליפה (צילום: shutterstock)

 

אמצעים טבעיים: 10 טיפים נגד צרבת


שינויים באורח החיים שביכולתם לסייע אנשים הסובלים מתחושות חוזרות של צרבת ורפלוקס (GERD) קל כוללים:

1. הימנעות ממזונות מסוימים שעלולים להחמיר את תסמיני הצרבת ולגרום ללחץ בחיבור בין הוושט לקיבה, ובעיקר מזונות חריפים, בצל, פירות הדר (תפוזים, לימונים, אשכוליות), מוצרים המכילים עגבניות (כמו רסק עגבניות וקטשופ), מזונות שומניים ומטוגנים, מנטה, שוקולד, אלכוהול ומשקאות המכילים קפאין (קפה ומשקאות אנרגיה). גם חומץ, חלב ניגר, משקאות עתירי סוכר ומשקאות מוגזים אינם מומלצים. מזונות חמים או קרים באופן קיצוני עלולים להחמיר את התסמינים.

 

2. הקפדה על משקל תקין, מאחר ועודף משקל מחמיר את התופעה.

 

3. הימנעות מארוחות גדולות או ארוחות בשעות הלילה. מומלץ לאכול ארוחות קטנות מרובות ואת הארוחה האחרונה ביום כ-4-3 שעות לפני שהולכים לישון.

 

4. הימנעות משכיבה מיד לאחר ארוחות.

 

5. שינה עם הרמה של הראש ופלג הגוף העליון בכ-20 סנטימטרים באמצעות כריות או שמיכות, לבנים או קורות עץ.

 

6. גמילה מעישון. כמובן שגמילה מעישון מומלצת מסיבות רפואיות רבות נוספות.

 

7. הימנעות מיובש בפה. "פה יבש עלול להחמיר מצב של צרבת מכיוון שברוק יש גורם שמקל על הצרבת" מסביר פרופ' אלכסנדר פיש, מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה במרכז הרפואי סורוקה שמוסיף כי סוכריות ללא סוכר או מסטיק יכולים לעזור ליצירת רוק (אבל זכרו - מנטה עלולה להחמיר צרבת). עישון לעומת זאת מוריד את הפרשת הרוק.

 

8. הפסקה או החלפה של תרופות שעלולות לגרום לצרבת כמו תרופות פסיכוטיות ותרופות ללחץ דם.

 

9. מאכלים וחליטות שיכולים לסייע. "אבוקדו ותפוח אדמה מנטרלים את החומציות. ממרח שקדים ללא סוכר עוזר לשכך את הכאבים", אומרת מנהלת היחידה לתזונה ודיאטה של שירותי בריאות כללית במחוז מרכז, ד"ר רלי אבל. "כדי להרגיע צרבת ניתן לאכול גם שקדים לא-קלויים וירקות ירוקים העשירים בכלורופיל, שמצננים את הקיבה כשהיא בוערת - כמו פטרוזיליה, חסה ומלפפון ירוק עם הקליפה" מוסיף גלעד אדרעי, נטורופת בכיר בכללית רפואה משלימה. אדרעי מוסיף כי "גם מעט מיץ מתפוח אדמה חי מהול בכמות שווה של מים מפחית את החומציות. אפשר להשתמש גם באבקת סודה לשתייה בכמות קטנה מהולה בכוס מים". ד"ר אבל ממליצה גם על מספר חליטות שיכולות להקל על הסובלים מצרבת בהן מיצוי של צמח "דרדר כחול" בחליטה שלדבריה יעיל מאוד נגד צרבות, תה שומר ותה קמומיל. "גם חליטה של צמח "ציפורני החתול" טובה להפחתה של ייצור והפרשה של חומצה הידרוכלורית בקיבה, ולכן מפחיתה צרבות ודלקות בוושט" היא מסבירה. אדרעי מוסיף כי חליטה של הצמח אלטאה אופישינלי יוצרת שכבת הגנה בקיבה ומקלה על הצרבת.

 

10. שימוש ברפואה משלימה. הרפואה משלימה מציעה מספר פתרונות טיפוליים לאנשים עם צרבת, ובייחוד להקלה במתח ובלחצים שעלולים להחמיר את עוצמת התסמינים. בין השאר מומלץ לסובלים מצרבת על טיפולים באמצעות: היפנוזה, ארומתרפיה, שיטות הרפיה כגון דמיון מודרך ועוד.

 

תרופות ללא מרשם לצרבת 

 

בבתי המרקחת ניתן למצוא תכשירים רבים ותרופות ללא מרשם לצרבת, שחלקן אף נמכרות כיום במדפים הרגילים, ללא צורך ברוקח.

 

סותרי חומצה. תכשירים רבים סותרי חומצה משמשים לטיפול בצרבת, לרבות תכשירים המכילים 'מגנזיום הידרוקסיד' (Magnesium Hydroxide) או 'אלומיניום הידקרוקסיד' (Aluminium Hydroxide), הסותרים את חומציות הקיבה, כמו מאלוקס. לדברי ד"ר ליבס, "סותרי חומצה משמשים לרוב לטיפול של 'עזרה ראשונה', ואין להשתמש בהם יותר מפעמיים בשבוע".

 

סידן פחמתי. תכשירים ותרופות עם סידן פחמתי (Calcium Carbonate) פועלים לחסימת תאים בקיבה שאחראים על הפרשת חומצה, וכך מקלים על תחושת הצרבת. בקבוצה זו נכללות התרופות המוכרות טאמס, קלצימור, צרבת N, רני, גביסקון וסמוטיס.

 

חלק מהתרופות ללא מרשם לצרבת מכילות גם חומר פעיל בשם סימתיקון (simethicone) המשמש נגד גזים, כמו מאלוקס, וחלקן מכילות חומרים הגורמים לשלשולים ומונעים עצירות – כמו מגנזיום.

 

מעכבי משאבות פרוטונים (PPI)

 

התרופות מקבוצת 'מעכבי משאבות פרוטונים' ובקיצור PPI (קיצור של Proton Pump Inhibitors), הקרויות גם 'מעכבי משאבת מימן' – הן תרופות מרשם נפוצות לצרבת שהפכו פופולאריות מאוד לשימוש בשנים האחרונות, ולפי אחד המחקרים, ממוקמות במקום החמישי ברשימת התרופות הנמכרות בקנדה עם יותר מ-11 מיליון מרשמים לתרופות אלה במדינה במהלך 2012.

 

בקבוצה זו נכללות תרופות המכילות את החומרים הפעילים אומפרזול (לוסק, פרילוסק, אומפרדקס Z), אסומפראזול (נקסיום), לנסופרזול (לנטון, פרבאסיד, לנסופרזול-טבע), פנטופרזול (קונטרולוק, פנטואבניר, אולסרון, פנטולוק, פרוטוניקס), דקסלנסופרזול (דקסילנט) ורבפרזול (אסיפקס, פריאט).

 

לדברי ד"ר ליבס, "מדובר בתרופות שהשימוש בהן כיום רווח מאוד, שיש הבדלים קטנים בניהן, הפועלות לרוב בין 8 ל-14 שעות ולכן לעתים אינן מספיקות במינון של כדור ליום".

 

תרופות אלו משפיעות על עיכוב והפחתה של הייצור של חומצה גסטרית בתאים שבדופן הקיבה. חומצה גסטרית - המשמשת בתהליך עיכול המזון ובמאבק המזהמים החודרים לגוף - מיוצרת בתהליך הדורש יוני מימן חיוביים (הידרונים), ואלו מיוצרים באמצעות משאבות פרוטונים (חלבונים) המצויות בתאים. עיכוב המשאבות על ידי התרופות שבקבוצה זו מוביל לעיכוב בתהליך ייצור חומצה גסטרית ומשפיע על הפחתת החומציות בקיבה ביעילות רבה יותר מאשר התרופות ללא מרשם ותרופות מרשם מקבוצות אחרות. תרופות אלו גם משמשות לעתים במצבים של כיבים בקיבה ובתריסריון.

 

חלק מהתרופות מעכבות משאבות פרוטונים נמכרות אף הן ללא מרשם רופא, במינונים נמוכים.

 

תופעות הלוואי העיקריות של התרופות הללו כוללות כאבי ראש, שלשול, כאבי בטן, עצירות, סחרחורת ופריחה עורית.

 

למרות שלאורך השנים תרופות מקבוצת 'מעכבי משאבות פרוטונים' היו בשימוש נפוץ ונחשבו לבטוחות, בשנים האחרונות מחקרים מעלים כי בשימוש ממושך הן עלולות לגרום לסיבוכים שונים.

 

מחקרים קשרו שימוש ממושך בתרופות מקבוצת 'מעכבי משאבות פרוטונים' לסיכון מוגבר למחלת כליות. בין השאר, מחקר אמריקאי מינואר 2016 מצא כי התרופות מקבוצה זו מעלות ב-50% את הסיכון לאי ספיקת כליות כרונית. במחקר אמריקאי נוסף, השימוש בתרופות נקשר בסיכון גבוה ב-32% לאי ספיקת כליות.

 

מחקר אמריקאי מיולי 2015 העלה כי שימוש בתרופות הללו מעלה את הסיכון להתקפי לב, אם כי ייתכן ואין קשר ישיר בין השניים, ואנשים שנוטים להשתמש בתרופות אלו נמצאים מלכתחילה בסיכון מוגבר לאירועים לבביים.

 

בפברואר 2016 דיווחו חוקרים גרמניים כי התרופות הללו מעלות את הסיכון לדמנציה, ייתכן על ידי הפחתת רמות של רכיבים תזונתיים בגוף, בהם B12 - שרמות נמוכות שלו נקשרו לירידה קוגניטיבית וכן באמצעות השפעה על מוליכים עצביים.

 

כמו כן, חוקרים אמריקאים מצאו בפברואר 2012 כי שימוש ממושך בתרופות לצרבת מעלה ב-35% את הסיכון לשברים בצוואר הירך, ככל הנראה על רקע ירידה ביכולת הספיגה של סידן, שמהווה סיכון משמעותי בעיקר בקרב נשים  לאחר גיל המעבר.

 

השימוש בתרופות גם נקשר במספר עבודות לסיכון מוגבר להידבקות בזיהומים, לרבות זיהום בחיידק קלוסטרידיום דיפיציל (Clostridium difficile) הגורם לשלשולים ואלח דם (ספסיס) וזיהומים המתבטאים בדלקת ריאות – וזאת מאחר וחומצת הקיבה המופחתת על ידי התרופות מגנה על הגוף מפני זיהומים.

 

הטיפול במעכבי משאבות פרוטונים הומלץ בעבר לתקופה ממושכת של חודשים ארוכים, ולעתים ניתן גם למשך שנים לחולים עם צרבות עיקשות. פעמים רבות המטופלים אף נוטלים את התרופות במשך זמן רב בלי הצדקה רפואית להמשך נטילתן. כיום גוברים הקולות לשימוש מבוקר בתרופות והגבלת משך השימוש בהן ובמאי 2017 פרסמו חוקרים מקנדה הנחיות קליניות חדשות להפסקה מדורגת בתרופות לצרבת לאחר ארבעה שבועות של טיפול, תוך הפחתת מינון, כדי לשמר את התועלת הטיפולית ולהימנע מנזקים.

 

במהלך השימוש בתרופות יש לבדוק רמות של מגנזיום לפחות אחת לשנה כדי לאבחן מצבים של מגנזיום נמוך בדם (היפו מגנזיום), וכשמאובחן מצב זה – יש להפסיק את השימוש בתרופה. לעתים נדרש גם ניטור בקרב המטופלים בתרופות אלה לרמות ויטמין B12.

 

חוסמי H2

 

תרופות נוספות לטיפול בצרבת הן התרופות מקבוצת 'חוסמי H2'. המדובר בתרופות אנטי היסטמיניות, הקרויות בלעז: Histamine H2 Antagonists, שחוסמות קולטנים להיסטמינים מסוג H2 המצויים בדופן הקיבה. מאחר והיסטמינים משתתפים בתהליך הייצור של חומצות קיבה ומעודדים את תאי הקיבה להפריש חומצה, תרופות אלה מעכבות את ההיסטמינים ובכך מפחיתות את החומציות.

 

התרופות הללו גם משפיעות על ייצור של אנזימים מסוימים בכבד, ולכן הן אינן מיועדות לשימוש רציף בקרב אנשים שנוטלים בקביעות תרופות המתפרקות בכבד, כמו נוגדי קרישה ותרופות נגד פרכוסים.

 

למרות שתרופות אלה נחשבות פחות יעילות ממעכבי משאבות פרוטונים בהקלה על תחושות צרבת, נמצא כי השפעתן מהירה יותר, והן גם משפיעות במינונים נמוכים יותר.

 

התרופות בקבוצה זו מלוות בתופעות לוואי שונות ובעיקר כאבי ראש, סחרחורת, שלשול, עייפות ופריחה עורית.

 

כמו כן, התרופות הללו נקשרו עם השנים בסיכון מוגבר לסרטן הקיבה, ולכן נעשה בהן שימוש לרוב כקו טיפול שני, אחרי ניסיון לטפל במעכבי משאבות פרוטונים. התרופות גם עלולות לגרום לזיהומים המתבטאים בדלקת ריאות, מאחר וחומצת קיבה המופחתת על ידן מגנה על הגוף מפני זיהומים.

 

הטיפול בחוסמי H2 ניתן לרוב לתקופה של חודש עד חודשיים.

 

בקבוצה זו נכללות תרופות המכילות סימטידין (טגמט, סמידין), רניטידין (זרידקס, זנטק), פמוטידין (פאמו, גסטרו, פמוטידין טבע, פפסיד) וניזאטידין (טאזאק, אקסיד).

 

במהלך השימוש בתרופות מומלץ לבדוק לעתים רמות של ויטמינים ומינרלים בדם, ולטפל במתן תוספי ויטמינים ומינרלים בעת שמזוהה חוסר.

 

לדברי ד"ר ליבס, "כיום השימוש בחוסמי H2 אינו שכיח, כי נמצא שהגוף מפתח יחסית במהירות סבילות לתרופות אלה והן מפסיקות לעבוד".

 

תרופות פרו קינטיות

 

קבוצה נוספת של תרופות לצרבת מכונה 'תרופות פרו קינטיות' (Prokinetic agents). קבוצה זו אינה משפיעה על הפחתת ייצור החומצות בקיבה, אלא על פעולת המעי וזאת באמצעות הגברת התנועתיות במעי והתכווצויות המעי לצורך התרוקנות מהירה של הקיבה.

 

בקבוצה זו נכללות תרופות המכילות מטוקלופראמיד (מטוקלופראמיד ס.א.ל.פ ופראמין) ודומפרידון (מוטיליום). החומרים הפעילים בתרופות הללו חוסמים את הקולטנים לדופמין במעי וכך גורמים לריבוי התכווצויות בחלק העליון של המעי ולהגברת התנועתיות במעיים.

 

בקבוצה זו גם התרופה המכילה ציסאפריד (פרפולסיד), המגבירה שחרור של אצטילכולין בדפנות המעי, וכך גורמת להגברת פעילות שרירי המעי ולהאצת תנועתיות המעי.

 

תרופות מקבוצה זו נחשבות פחות בטוחות מבין התרופות לצרבת ולכן אינן מומלצות לילדים ומתבגרים עד גיל 20, ודורשות תשומת לב לתסמינים הקשורים לפגיעה במערכת העצבים – הקרויים 'תסמינים אקסטרה פירמידאליים' הדורשים הפסקה מידית של התרופות ופניה למוקד רפואי, לרבות עוויתות בשרירים, קשיים בפתיחה מלאה של הפה, נטייה לשמוט את הלשון החוצה, בליעת מילים בדיבור והפרעות ביכולת היציבה של הגוף.

 

תרופות המכילות ציסאפריד נקשרו עם השנים לעלייה בסיכון להפרעה בקצב הלב הקרויה 'תסמונת QT מוארך', ובמספר מדינות נאסרו תרופות אלה לשימוש מסיבה זו, לרבות בארה"ב, הודו והפיליפינים. באירופה השימוש בתרופות אלה מוגבל, ובישראל הן כבר אינן רשומות. לדברי ד"ר ליבס, "כיום נהוג להוסיף תרופות מקבוצה זו רק במידה והוכחה בבדיקה אבחנתית האטה בהתכווצות הקיבה, שאופיינית למשל לחלק מהמחלות הראומטיות".

 

הטיפול בתרופות אלה דורש ניטור קבוע באמצעות אק"ג (פעם בשבועיים בחודש הטיפול הראשון ואחת לחודש בהמשך) והפסקה של הטיפול במקרה ומזוהה בבדיקה פרמטר שמשתנה לרעה.

 

ניתוחים ופעולות פולשניות

 

הטיפול המקובל בצרבת הוא באמצעות מתן תרופות, אולם במקרים קשים, כשאלו לא מועילות דיין, יש צורך בניתוח לתיקון בעיה מבנית המובילה לצרבת מתמשכת ולרפלוקס (GERD). התיקון מבוצע לרוב בניתוח ובמספר מצומצם של מרכזים רפואיים בישראל מבוצעים גם טיפולים אנדוסקופיים כנגד צרבת, כמפורט בהמשך.

 

ניתוח לפרוסקופי בשיטת ניסן (LNF)

 

ניתוח זה הקרוי LNF (קיצור של Laparoscopic Nissen Fundoplication) הוא הניתוח העיקרי כיום לרפלוקס, המבוצע כיום דרך חתכים זעירים בבטן בשיטה זעיר פולשנית (לפרוסקופית), במהלכו כורכים את החלק העליון של הקיבה סביב הוושט ומקבעים אותו שם, וזאת לצורך כיווץ החלק התחתון של צינור הוושט ומניעה של דליפת מיצי קיבה כלפי מעלה לעבר הוושט. במהלך הניתוח נתפר מעין פתח חדש ("צווארון") בין הוושט לקיבה, שמורכב ממקטעים טבעיים שהוסטו מהקיבה. בזמן הניתוח מנופחת הבטן בגז.

 

הניתוח מבוצע בהרדמה כללית, ונחשב לבטוח, אולם עלול לגרום לסיבוכים, כמו כל ניתוח, ובייחוד דימומים, זיהומים וסיבוכים הקשורים להרדמה וקשיי בליעה – שחולפים לרוב עבור מספר חודשים, וכן נזק אפשרי לאיברים סמוכים – לרבות ניקוב הוושט, הקיבה או הטחול – המצריכים לעתים ניתוח חוזר.

 

כשיש קושי טכני בביצוע הניתוח בשיטה לפרוסקופית, למשל בקרב אנשים עם השמנת יתר או ניתוחים קודמים באזור – הוא מבוצע באמצעות פתיחה של הבטן.

 

"הניתוח מבוצע לאחר שמאובחן רפלוקס ונשללו בעיות אחרות בוושט, אובחן בקע סרעפתי, והצרבת עמידה לטיפול תרופתי", מבהיר ד"ר ליבס.

 

למצער, יעילותו של ניתוח לצרבת אינה גבוהה, ולאחר הניתוח בכ-50% מהמקרים תסמיני הצרבת חוזרים כעבור שנתיים.

 

הזרקת חומרים יוצרי נפח

 

בפעולה פולשנית זו נעשה שימוש באנדוסקופ המוחדר דרך הפה כדי לאתר את החיבור בין הוושט לקיבה, ולאזור מוזרקת תערובת של חומרים נוזלים ופלסטיים כדי לסייע בהידוק החיבור ומניעת מעבר של חמצת קיבה כלפי מעלה לוושט.

 

הפעולה עלולה לגרום לכאבים קלים עד מתונים בחזה למספר שבועות וכן לקשיי בליעה וחום גבוה. היא מבוצעת בהרדמה מקומית או אזורית קצרת טווח, ללא צורך בביצוע חתכים.

 

הצרה אנדוסקופית של השריר הטבעתי

 

בפעולה פולשנית זו הקרויה בלעז 'גסטרופליקציה' ((endoluminal gastroplication נעשה שימוש באנדוסקופ המוחדר דרך הפה כדי לייצר קפלים בחלקו התחתון של הוושט, שמגבילים את יכולת הפתיחה של השריר הטבעתי ומונעים דליפה של חומצות קיבה כלפי מעלה.

 

הפעולה מלווה לעתים בכאבים בחזה, בבטן או בגרון והקאות למספר שבועות. היא מבוצעת בהרדמה מקומית או אזורית קצרת טווח, ללא צורך בביצוע חתכים.

 

שתלי הידרוג'ל

 

שתלי הידרוג'ל (hydrogel implants) המיוצרים מחומר פלסטי גמיש, מוזרקים לעתים לתוך הוושט באמצעות אנדוסקופ המוחדר דרך הפה, כדי להצר את החיבור בין הוושט לקיבה.

 

הפעולה כרוכה בסיכון לדליפה של השתל המתרחשת בשיעור גבוה בקרב עד חמישית מהמטופלים, בדומה לקרע בשתלי הידרוג'ל המשמשים לשדיים. היא מבוצעת בהרדמה מקומית או אזורית קצרת טווח, ללא צורך בביצוע חתכים.

 

צריבה באמצעות גלי רדיו

 

טיפול פולשני נוסף לצרבת עושה שימוש באנדוסקופ המוחדר דרך הפה ובו בלון שמנופח בתוך הוושט באזור החיבור עם הקיבה. לבלון מוצמדות אלקטרודות זעירות המבצעות פעולת צריבה ברקמת הוושט באזור, כדי לגרום להצרת הוושט ולמנוע דליפה של חומצות קיבה כלפי מעלה לעבר הוושט.

 

המדובר בשיטה חדשה יחסית, שעלולה להיות מלווה בתופעות לוואי למספר שבועות, לרבות כאבים בחזה, קשיי בליעה ופציעות בפנים הוושט. הפעולה מבוצעת בהרדמה מקומית או אזורית קצרת טווח, ללא צורך בביצוע חתכים.

 

טבעת חרוזים מגנטית

 

אחד הטיפולים החדשניים לצרבת עושה שימוש בטבעת שמורכבת מחרוזים עשויים טיטניום – הקרויה 'טבעת 'לינקס' (LINK Reflux Management System), שממוקמת באזור החיבור בין הוושט לקיבה ומוחדרת דרך חתך קטן בבטן. החרוזים מסייעים לשור על השריר הטבעתי סגור במצב מנוחה, ומונעים דליפה של חומצות קיבה למעלה לעבר הוושט. בזמן אכילת מזון הטבעת נפתחת ומאפשרת מעבר מזון סדיר לעבר הקיבה.

 

סייע בהכנת הכתבה ד"ר מיכאל ליבס, מומחה לגסטרואנטרולוגיה במחוז חיפה של שירותי בריאות כללית

 

 

עדכון אחרון: יוני 2017

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: