סרטן השד
מנהלי קהילה
מובילי קהילה
סימונה מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד
כל חייה חששה סימונה קרביקס (50), שתחלה בסרטן השד, לאחר שאמה נפטרה מהמחלה כשהייתה בת חמש בלבד. לפני שש שנים החשש הכי גדול של סימונה – מורה ואם לשלושה – התגשם כשאובחנה בסרטן שד בשלב מתקדם ועברה טיפולים קשים. כעבור חמש שנים היא נאלצה לצאת לקרב נוסף, לאחר שהתברר שהסרטן חזר לבלוטה.
איך ומתי הופיעו אצלך תסמינים?
״כשהייתי בת חמש אמא שלי נפטרה מסרטן השד, וכל החיים שלי זה היה הפחד הכי גדול שלי - שיהיה לי סרטן שד. מגיל עשרים אני עושה בדיקות ממוגרפיה ואולטרה-סאונד. עשיתי גם בדיקה גנטית ואני לא נשאית של גנים שמעלים סיכון לסרטן השד.
ביוני 2016 אני נכנסת להתקלח ומרגישה ששד אחד אני מוחצת בקלות ומשהו בצד השני תקוע – בלוטה, גוש״.
איך אובחנת?
״למחרת בבוקר אני מתייצבת במרכז לבריאות האישה. ברגע שהכירורגית בודקת אותי, אני מסתכלת על הפנים שלה ואני רואה את האישור שאני חולה. זה היה כתוב לה על הפנים. היא עשתה לי ביופסיה ושוב פעם קיבלתי מהפנים שלה את האישור שזה לא נראה טוב. ביום הראשון של החזרה ללימודים קיבלתי את התשובות שזה ממאיר, שזה סרטני.
העברתי את התיק הרפואי לבית החולים בילינסון ותוך יומיים-שלושה מתקשרת אליי פרופ׳ רינת ירושלמי - שהיא רוצה להיפגש איתי. נסעתי לשם עם חברה טובה ופגשנו שם את בעלי. היא אמרה שאני מאובחנת בסרטן שד הורמונאלי HER-2 בשלב 4. בעלי התעלף. אני כבר לא שמעתי כלום. פתאום קלטתי שהחברה שלי מנערת אותי ואומרת לי שאני לא מקשיבה עד הסוף: ׳הרופאה אמרה שבזכות הטיפול הביולוגי זה ניתן להחלמה׳״.
מה היו החששות הגדולים שלך?
״דבר ראשון חשבתי שאני אמות. ממש ככה. כי אמא שלי הרי נפטרה מזה. התקשרתי לאחים שלי, וזה היה כאילו הכול חוזר לכולנו ביחד. הפחד הכי גדול של המשפחה.
אחרי שאני שומעת על כל תופעות הלוואי של כל הטיפולים אני כבר בכלל לא יודעת מה יהיה איתי. גם מאוד פחדתי על השיער שלי, כי הבת שלי הייתה בכיתה ב׳ ופחדתי שהיא תדחה אותי בגלל הקרחת.
כמובן שפחדתי גם שאני לא אהיה בשליטה, ושאני לא אלך לעבוד – ואיך נחיה ממשכורת אחת? ״
באילו טיפולים התנסית?
״התחלתי עם כימותרפיה: ארבעה מחזורים של AC – מחזור כל שלושה שבועות. אחר כך עברנו לכל שבוע טיפול כימותרפיה של טקסול - שישה טיפולים. אבל הגוף שלי הרגיש לא טוב. נרדמו לי האצבעות. עד היום יש לי אצבע אחת שעדיין ישנה. אז החליפו לי לטקסוטר. גם זה גרם לי להמון תופעות לוואי.
במקביל התחלתי גם את הטיפול הביולוגי – הרצפין ופרג׳טה – הגעתי לבית החולים לקבל עירוי כל שלושה שבועות.
אחרי שסיימתי את הכימותרפיה המשכתי את הטיפול ביולוגי והגוף התחיל להתחזק לקראת הניתוח. הטיפול עזר בצורה מדהימה, העלים את כל הגידול, ועברנו מניתוח כריתה מלאה שהייתי אמורה לעבור - לכריתה חלקית.
אחרי הניתוח הייתי עם נקז שבועיים. חגגתי לבת שלי יום הולדת שבע עם נקז כי הבטחתי לה ולא רציתי להרגיש שהיא מפסידה עוד משהו בגלל אמא.
מתחילת המחלה כל הזמן הזה אני מתמודדת עם תופעות נפשיות, עם פחדים, עם חרדות. אני הולכת לשיחות אצל פסיכולוגית, אצל פסיכיאטר, ומתחילה לקחת כדורים כדי שיעזרו לי עם החרדות.
כשאני מגיעה לפרופ׳ ירושלמי כדי לקבל הפניות להקרנות, היא אומרת לי שהיא חושבת שאנחנו צריכות לשמור על הגוף גם מבחינה הורמונאלית, שזה אומר להוציא את השחלות. שבוע אחרי זה כבר עברתי את הניתוח. לא ניתוח קשה. שני אקמולים וזהו. השתחררתי מבית חולים ביום שישי, וביום ראשון התייצבתי להקרנה הראשונה מתוך 30.
כשסיימתי עם ההקרנות הרופאה אמרה לי ׳סעי לחופש׳. נסעתי עם בעלי לברלין. אבל הייתי פגר - פשוט פגר בברלין. לא הצלחתי להנות מכלום. הייתי עייפה, חלשה, חרדתית ברמות שאי אפשר לתאר – שבר כלי.
כשחזרנו מברלין אמרנו שאני מתחילה לאסוף את עצמי. הטריד אותי מאוד שעליתי במשקל – לא יכולתי להכיר את עצמי, אני מסתכלת על תמונות עם הקרחת וזו לא אני. לא דומה לי. ואז התחלתי לעבוד על עצמי, לרדת במשקל, ללכת, לדבר עם אנשים, לחזק נשים אחרות, וגם יצאתי מכל הקבוצות של סרטן השד בפייסבוק - כי הן שאבו אותי אחורה. ככה חיזקתי את עצמי, והתחלתי להנות מהחיים.
עם הטיפול הביולוגי אני ממשיכה כל הזמן, ושנה אחרי שסיימתי את הטיפולים האחרים קיבלתי טיפול בזומרה שניתן כדי למנוע מהסרטן להגיע לעצמות.
לא יכולתי להכיר את עצמי (צילום: אלבום פרטי)
היו לי חמש שנים של שקט בהן עבדתי כרגיל. בחופש הגדול 2021 עשיתי פט סי-טי שגרתי ופתאום מגלים שבלוטות לימפה התנפחו לי. כולם כתבו שזה תופעת לוואי מהחיסון של הקורונה, אבל הגעתי לרופאה שלי, והיא חשדה שזה לא זה. יצאתי ממנה ועליתי לביופסיה תחת אולטרה-סאונד במקום, בלי לקבוע תור.
בבוקר צלצל הטלפון – פרופ׳ ירושלמי. היא אומרת: ׳סימונה בואי, הגיעה הביופסיה שלך׳. ישר בכיתי. בחיים לא קרה שהיא מתקשרת אליי. הגעתי אליה והיא אמרה שהסרטן חזר לבלוטה. הבלוטה בצוואר שהייתה קרובה למיתרי הקול. היא שאלה ׳מה הכי מפחיד אותך?׳ – אמרתי לה שמפחיד אותי להיות שבר כלי, להיות קרחת, להיות שמנה - אז היא התאימה לי כימו אחר שלא העלים את הגידול אבל עצר אותו. אחר כך הוחלט להפסיק עם הכימו ולעשות ניתוח להסרת הגידול. אחרי הניתוח הייתי מאושפזת חמישה ימים ולאחר מכן היו לי עוד שבועיים וחצי עם נקז מהצוואר. אחר כך עשיתי הקרנות.
וכל הזמן אני עם הטיפול הביולוגי – עדיין כל שלושה שבועות מגיעה עם בעלי לבית החולים כדי לקבל עירוי, ואיך שאני מחנה את האוטו נכנסת להתקף חרדה עצום, לוקחת קלונקס כדי להירגע, רואה את האחות שמטפלת בי ומתחילה לבכות כי אני יודעת שעכשיו יחפשו לי וריד. כל הוורידים שלי גמורים והרוסים בגלל הכימותרפיה. בימים של עירויים הייתי מגיעה לבלינסון ברבע לשבע בבוקר ויוצאת ב-11. ואז הגיעה הבשורה שחיכיתי לה – אותה תרופה ביולוגית שעברה לזריקה. היום אני עדיין נוסעת לבילינסון לקבל את הטיפול הביולוגי, אבל אני לא נלחמת, לא תוקפנית, מחייכת וסובלנית. תוך עשר דקות אני חזרה באוטו״.
מה הכי עזר לך בהתמודדות עם הטיפולים והתסמינים?
״תרופות סבתא מאוד עזרו לי לתופעות לוואי של הטיפולים. למשל לנשים שמקבלות כימותרפיה – יש הרבה פעמים עצירות או שלשולים. חלק מתופעות הלוואי המטרידות הן טחורים. קונים מלח אנגלי בסופר פארם, מוזגים לכוס עם מים רותחים, טובלים תחתוניות ומקפיאים. לבחילות עזר לי לגרוס ג׳ינג׳ר ולשתות אותו עם מים.
עזר לי שרופאת המשפחה שלי מדהימה. כל פעם כשהייתי מגיעה למרפאה ד״ר בלום הייתה מבקשת שלא אהיה ליד החולים. הייתי מחכה לה בחדר ריק של האחיות והיא הייתה מגיעה לשם. היא נתנה לי גם את כל המעטפת מסביב. למשל הייתה לי אנמיה נוראית – היא עזרה לי להשיג אישור לתרופה שלא הייתה בסל. הרגשתי שאני עטופה.
עזר לי גם לפנות לפסיכיאטר, לפסיכולוג ולעובדת הסוציאלית של המרפאה״.
מה חברים ובני משפחה עשו שעזר לך ומה הם עשו שהפריע?
״המנהלת של בית הספר בו עבדתי פנתה לצוות ועשתה טבלה מי ילווה אותי לאן. לשחרר קצת את בעלי עופר. היא בעצמה לקחה אותי פעם לכימותרפיה ופעם להקרנות. כל הצוות תמך בי. גם חמי לקח אותי הרבה פעמים לטיפולים.
מה שהפריע לי זה שהיו חברות טובות שהתרחקו. היו חברות שלא הציעו עזרה למרות שביקשתי. מי שהתקרב זה אלה שדווקא לא הייתי איתם יותר מידי בקשר לפני כן.״
מה היה מבחינתך החלק הכי קשה?
״הגילוי והכימותרפיה״.
האם הייתה למחלה גם איזושהי השפעה חיובית על חייך?
״פתאום הפסקתי להתעסק בקטנות – גם בבית וגם בכיתה. שמתי לב לדברים שאפשר קצת לשחרר. היו לי דברים שהבנתי שזה לא נורא - לא נורא אם יש רעש חלש בכיתה, ואם הבת שלי באה הביתה וזורקת את הנעליים שלה – בסדר, לא קרה כלום.
הפסקתי להתעסק בקטנות (צילום: זיו אורן)
למדתי גם שמי שלא טוב לי – אני לא רוצה להיות איתו בקשר, ובכלל, מה שלא טוב לי אני לא צריכה לעשות. אם עד עכשיו הרגשתי שאני ״חייבת״ ללכת למקומות - יותר אני כבר לא חייבת.
וגם הבנתי שיש לי מזל שיש לי משפחה כזו, שזכיתי בבעל מדהים ושהצלחנו יפה בחינוך של הילדים שלנו״.
מה היית אומרת לנשים אחרות שעומדות לעבור את מה שעברת?
- ״לא להתבייש לפנות לכל מי שאת חושבת שיכול לעזור לך – מקסימום ניסית ולא עזר. אבל לנסות. ולהסכים לקבל עזרה מאחרים. כל עזרה שמציאים לך – לקחת. לא נעים לי – לא פה. כמו שהסכמתי לנסוע עם מורים שבכלל לא הכרתי ולא היו איתי בקשר – כי זה הקל על בעלי.
- מאוד עוזר לשתף את כל המשפחה ולעשות תיאום ציפיות – שכולם יבינו למה את הולכת ושיבינו שהחיים משתנים. חשוב גם לתת לילדים לקחת אחריות בבית.
- להקשיב לגוף – כשאת עייפה לכי לישון.
- חיים רק פעם אחת. צריך לפרגן לעצמך. אחרי כל התאוששות הייתי קמה והולכת לקנות לי משהו - פיצוי חומרי.
- ולנסות לראות את הדברים הטובים״.