מרגע הולדתנו, שהוא בטח האירוע הכי דרמטי בחיינו, ועד שאנחנו מתחילים לצעוד, רובנו לא זוכרים מה קרה, ואפילו אחרי הזיכרון הראשון, ההיזכרות היא לא מדויקת ולא שכיחה עד שמגיעים לילדות. למה? את זה שואלים פסיכולוגים, נוירולוגים, בלשנים או הורים תוהים, כבר הרבה שנים ואפילו פרויד לפני יותר מ-100 שנה טבע את הביטוי - אמנזיית התינוקות. התינוקות הם כמו ספוגים למידע, הם מייצרים כ-700 חיבורים עצביים כל שנייה, ואוחזים בכישורי לימוד שפה מעוררי קנאה ולאחרונה מצאו שאימון המוח מתחיל עוד בהיותם ברחם בטרם הלידה. אבל גם אצל מבוגרים המידע הולך לאיבוד ולא נשמר בזיכרון לאורך זמן אם לא נעשה מאמץ לשמרו וכך מוצע אחד ההסברים לשכחה של התינוקות. תשובה אפשר לראות בעבודתו של הפסיכולוג הרמן אבינגהוס שחקר את הזיכרון האנושי במאה ה-19. הוא בחר לבחון זיכרון של אלפי הברות חסרות משמעות שהמציא כמו kag או slansו הראה שהמוח שוכח במהירות מילים חסרות פירוש. תוך שעה המוח שוכח כמחצית מהמילים ותוך חודש כ-98% מהן. זה יכול להסביר את מימצאי החוקרים שהראו התינוק זוכר הרבה פחות זכרונות מהלידה עד גיל 6 שנים, לעומת המבוגר. אבל יש גם הבדל בין אנשים ומעניין שגם בין אנשים במדינות שונות, יש כאלה שזוכרים אירועים מגיל שנתיים ויש כאלה שלא זוכרים גם מגיל 7-8 שנים... בדרך כלל בממוצע מתחילים לזכור (לא-סדיר) החל מגיל שלוש וחצי. הפסיכולוגית צ'י וונג מאוניברסיטת קורנל אספה רישומי מאות זכרונות של סטודנטים סינים ואמריקאים. לאמריקאים היו סיפורי זכרונות ארוכים ומפורטים יותר מאשר לסינים והם גם התחילו לזכור בממוצע 6 חודשים מאוחר יותר מאשר הסינים. זה השתלב במחקרי זיכרון אחרים בהם הראו שזכרונות מורכבים יותר, יותר קל לזכור וגם עדיף שיכילו מימד אישי. יש הבדל בין לזכור מחשבה - "יש נמרים בגן חיות" לבין - "אני ראיתי נמרים בגן חיות ונהנתי למרות שהם מפחידים". כשחזרה הפסיכולוגית וונג על הניסוי עם אמהות הילדים מצאה שוב את התבנית של העברת האשמה להורים כשיש זיכרון מעורפל. הזיכרון הראשון של וונג היה טיול בהרים ליד בית המשפחה בסין, יחד עם אחותה והאמא שלהן. היא היתה בת 6 אז, אבל עד שעברה לארה"ב לא נשאלה עליו. בתרבות המזרחית זכרונות הילדים אינם חשובים ולכן הם אינם נשמרים בזיכרון. הזכרונות הכי ראשוניים נרשמו אצל המאורים מניו-זילנד שתרבותם מכילה דגש חזק על העבר ואכן רבים מהם זוכרים אירועים גם מגיל שנתיים וחצי. יחד עם זכרונות שאנחנו לא זוכרים כילדים, יודעים הפסיכולוגים שאירועי אותם זכרונות ממשיכים להשפיע על ההתנהגות הרבה שנים ואחרי השכחה. מניחים שאולי הם בכל זאת נשמרים במקומות שאנחנו עדיין לא מכירים. חשוב להיות זהירים בקשר לזכרונות מתקופת התינוקות שכן יש בילדות כפי הנראה גם הרבה זכרונות שקריים על אירועים שמעולם לא התרחשו. הפסיכולוגית אליזבט לופטוס מאוניברסיטת קליפורניה חקרה את הרעיון על איך לוקחים הצעה ומתחילים לדמיין אותה עד שהופכת בפועל לזיכרון במוחנו. למשל, האמא של אליזבט טבעה בבריכה כשאליזבט היתה בת 16. שנים מאוחר יותר חבר שכנע אותה שהיא גילתה את גופתה הצפה... הכל התעורר... ורק שבוע מאוחר יותר הסביר החבר שזה לא היא שגילתה את הגופה אלא מישהו אחר והיא טעתה. כמובן שאף אחד לא אוהב לשמוע שזכרונותיו אינם אמיתיים וכדי להוכיח זאת היא גייסה בשנות ה-80 מתנדבים לשתול בהם זכרונות לא-אמיתיים שהיא עשתה ובחנה. הזיכרון המושתל היה על ביקור טראומטי בקניון בו הלכו לאיבוד עד שאותרו וניצלו על ידי אשה זקנה וחביבה. למתנדבים גם נאמר שדיברו עם אמא שלהם ושהיא אכן אישרה את האירוע. כשליש מהמתנדבים, אכן האמינו שהיה כזה אירוע ו"זכרו" אותו לפרטיו. אנחנו מאמינים בזכרונות שלנו גם כשהם לא-אמיתיים ולפעמים אפילו יותר מאשר בזכרונות אמיתיים. כדאי לשים לב שגם הזכרונות האמיתיים שלנו מושפעים ומוסבים בתוכן מההתנהלויות שלאחר המעשה... בזמן שחשב הילד שיהיה משעשע להפוך את אחותו לזברה עם מרקר, הוא ראה זאת בוידאו, ובזמן שחשבת על עוגת היום הולדת המדהימה שאמא שלך הכינה לך בגיל 3, כפי הנראה רק אחיך סיפר לך עליה... נראה שהמיסתורין הוא לא רק לגלות למה אנחנו לא זוכרים את גיל הילדות, אלא בעיקר לברר האם בכלל אנחנו יכולים להאמין לזכרונות שלנו? מתי?