סרטן השד

כמוניסרטן השדמדריכיםיאנה דרום מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

(צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)

יאנה דרום מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

מאת אסנת עופר
06/01/16
0 תגובות

יאנה דרום (33), ידעה מאז שהייתה בת 27 כי היא נשאית של מוטציה בגן BRCA1 המעלה את הסיכון לסרטן השד והשחלות. בהמלצת הרופאים היא מיהרה להתחתן ולהרות. במהלך ההיריון היא אובחנה כחולה בסרטן השד. כיום היא אם לנויה - בת חמש ולשיר בת שנתיים וחצי ובעלים של שתי חנויות למוצרי אופנה ואביזרים לנשים שמתמודדות עם סרטן השד.

 

איך התגלתה המחלה?

 

"עליתי לישראל בגיל שבע מבלרוס, וכעבור חמש שנים אימא שלי אובחנה עם סרטן השד. היא הייתה רק בת 38, וכל זיכרונות הילדות שלי כרוכים במחלה שלה. ככה אני זוכרת את אימא שלי: עומדת במטבח, מטפחת על הראש, מכינה לי סנדוויצ'ים לבית הספר. כשאימא הייתה בת 49 התגלה שהיא חולה גם בסרטן השחלות. היא עשתה בדיקת נשאות ואני בעקבותיה, התגליתי כנשאית. לרופאים היו המלצות חד משמעיות: להפסיק לעשן, לשתות פחות אלכוהול, להיכנס כמה שיותר מוקדם להיריון ולעשות כריתה מניעתית. זה היה שוק. הרגשתי שכל מה שנשאר לי לעשות זה לצאת החוצה, לעשן, לשתות ולמות.

 

התחתנתי בגיל 28, כדי לנסות לעשות מה שהמליצו לי. הייתה לי תכנית לעשות כריתה מניעתית של השדיים אחרי ההיריון הראשון, אבל אלוהים צחק לתוכניות שלי. בחודש השלישי להריון מיששתי גוש בשד".

 

איך עבר תהליך האבחון?

 

"עשו לי ביופסיה שיצאה תקינה, אבל בגלל היותי נשאית החליטו להוציא את הגידול בכל מקרה, לא לקחת סיכון. אחרי הוצאת הגידול התגלה שהוא בעצם היה סרטני. אם לא היו יודעים שאני נשאית אני מניחה שהיו אומרים לי שזה גוש חלב בגלל ההריון ושאני לא צריכה לדאוג. אבל אני הרגשתי את הגוש והייתה לי תחושה שהוא סרטני. ככה זה כשאת גדלה עם אימא שיש לה פרוטזה בשד וקרחת. כאילו ידעתי, לא היה לי ספק שזה יתפוס אותי. הייתי בשבוע 14 להריון ואחרי שיצאתי מהניתוח והתאוששתי הלכתי מיד לעשות אולטרה-סאונד כדי לראות שלעובר יש עדיין דופק. זה כל מה שעניין אותי.

 

אחרי הניתוח, כשגילו שהגוש סרטני, הזמינו לפגישה ואמרו שצריך עוד ניתוח, לנקות את השוליים, הבלוטות, בגלל שזה ממאיר. בגלל שהייתי בהריון החתימו אותי על טפסים שלא יודעים מה זה יכול לעשות להריון. חתמתי על החיים שלי. התייעצתי עם המון רופאים וכולם אמרו אותו הדבר: שאני צריכה גם כימותרפיה, שזה לא יפגע בהריון, ושזה עדיף על פני זה שהתינוקת שלי תגדל יתומה. שיגעתי לא מעט רופאים בשאלות, ובסוף החלטתי לא לעשות את זה. היום אני יודעת שזו הייתה טעות. כיום כשאני מדברת עם נשים שהסרטן מתגלה אצלן בהריון, אני אומרת חד משמעית להקשיב לרופאים. אבל אז לא הייתי מסוגלת וגם לא הסכמתי שיקדימו לי את הלידה. בסוף, על פי כל חוקי מרפי, לא היו לי צירים ויילדו אותי בקיסרי בשבוע ה-41".

 

מה היה החשש הכי גדול שלך?

 

"כל מה שהעסיק אותי זה איך ההרדמה בניתוחים שעברתי תשפיע על העוברית שלי. הלכתי לעשות סקירת מערכות שנייה אצל הרופא הכי טוב שיש, רציתי לוודא שכל האברים שלה במקום. אחרי שהחלטתי שאני ממשיכה עם ההיריון עשיתי ניתוק טוטלי מהסרטן. הדחקתי. אימצתי את כל ההמלצות שבספרי ההיריון והלידה שקראתי ושיננתי מנטרה שהכל בסדר ואני בהריון כמו כל אישה. נהניתי מההיריון, ידעתי שהמצב הנפשי משפיע על פיזי, ורציתי להרגיש שאני בריאה והכל בסדר. עד ששבוע לפני הלידה הרגשתי את הגידול גדל והבנתי שאני לא עומדת בזה יותר".

 

מה היה הקושי הכי גדול?

 

"היו לי כמה קשיים: בתקופת ההריון, הייתה חסרה לי תמיכה. אז לא הייתה עדיין קהילה גדולה של נשים בקבוצות פייסבוק או כמו באתר כמוני. הרגשתי שאני לבד, היחידה שעוברת את זה.

 

 

אחרי הלידה ירדתי למחלקה אונקולוגית והתינוקת יצאה הביתה עם סבא וסבתא. היום הזה מעציב אותי נורא, לחשוב שלא הייתה לי החוויה הזו, של לחזור הביתה עם התינוקת. נשארו לי רק שלושה שבועות עד הניתוח הנוסף שעמדתי לעבור – ניתוח כריתה – בהם יכולתי להניק. וניצלתי כל רגע. לא הסכמתי שחמותי תיתן לתינוקת בקבוק, למשל ביום שבו הייתי בבדיקות. השד שלי היה גדוש בחלב וכל כך מיהרתי לחזור הביתה ולהניק, ליהנות מכל הנקה שנותרה לי, עד שמעדתי במדרגות.

 

 

הכימותרפיה - זה הכי קשה. אני בן-אדם היפראקטיבי, ניסיתי לשדר שהכל בסדר, כאילו יש לי שפעת, והיו כאלה שהתייחסו ככה. אבל הייתה פעם שבה נסענו לטייל עם המשפחה ופשוט הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד, שאני חייבת לחזור הביתה. המצבים שאת מאבדת שליטה על הגוף, הבגידה של הגוף, זה היה הכי קשה. חוסר יכולת לקום מהמיטה – דבר שמנוגד לאופי שלי. גם נשירת שיער, היה מצב קשה בפני עצמו, זה היה קושי נפשי. אבל קיבלתי באיזשהו מקום שיעור לחיים איך ברגע אחד אפשר לאבד את כל מה שניראה מובן מאליו".

 

באילו טיפולים התנסית?

 

"אחרי הכריתה התחלתי לקבל כימותרפיה. זה היה הכי קשה. לא משנה כמה פעמים סיפרתי על התקופה הזו, אני תמיד נשברת ומתחילה לבכות. בימי חמישי חמותי הייתה לוקחת את נויה, ואני הייתי נוסעת לטיפול ואז חוזרת לביתה של אימא שלי, לנוח ולהתאושש. זה מדהים איך שילדים מרגישים את אימא שלהם: נויה בכל התקופה הזו הייתה תינוקת לתפארת. הייתי שוכבת על הספה בלי כוח לזוז, והיא לצידי, בטרמפולינה, שקטה, לא מתלוננת, לא בוכה. ישנה בלילה בלי להתעורר, פשוט הייתה נהדרת. זה נתן לי המון כוח, שיכולתי אחרי טיפול לצאת לטייל איתה כשהיא בעגלה. לא היה לי זמן לשקוע או להתאבל על המצב שלי. בחודשים הראשונים היא לבשה הרבה בגדים כחולים וירוקים, ירושות מהאחיינים הקטנים שלי, כי לא היה לי כוח לשופינג. היא טום בוי שאוהבת טרקטורים.

 

אחרי שלושה חודשים של כימותרפיה עברתי כריתת שד ושחזור מידי. היו הרבה בעיות כי הצלקת הניתוחית לא נרפאה כמו שצריך, התפר לא נסגר. בינתיים התחלתי לקבל הקרנות, כי הגידול התפשט לבלוטות. בסופו של דבר הוציאו את השתל ונשארתי עם שד אחד, ואז התחיל המסע שלי לאופנה לכרותות שד".

 

מה הכי עזר לך בהתמודדות עם התסמינים ותופעות הלוואי של הטיפולים?

 

"הרבה הומור שחור, שהחזיק אותי ואת בעלי שפויים. הייתי מנותקת מהפחד שמשהו רע יקרה לי. הייתי בטוחה שאעבור את הטיפולים והכל יהיה בסדר. אופטימית מטבעי".

 

 

האם הייתה למחלה איזושהי השפעה חיובית על החיים שלך?

 

"יש כמה דברים חיוביים: הזוגיות עומדת בפני מבחן גדול שנכשל או מצליח. בעלי מאוד שונה ממני, לא מראה רגשות, והוא עבר את המבחן ביג טיים. זה לא מובן מאליו שבחור בגיל 30 ישן עם אשתו בבית החולים, מטפל בה. עוברים מבחן שלא עוברים כל החיים, וגילית את הזוגיות מחדש. קיבלתי תובנות שאולי היו מורידות את אחוז הגירושים.

 

הדבר הטוב הנוסף שקרה הוא העסק שפתחתי, שהוא נטו בגלל שחזור שלא הצליח. אני מאמינה שאלוהים שלח את זה אליי כדי שאהיה היום במקום שעוזר לנשים אחרות. אמנם זה לקח חמש שנים, בהן הרעיון התבשל, אבל כיום יש לי שתי חנויות ובהן מוצרי אופנה ואביזרים שחולות סרטן השד צריכות. כשאני עברתי כריתה, הצלחתי למצוא רק פרוטזות עתיקות וחזייה בצבע בז'. לא רציתי להיראות כמו סבתא, וכך התחיל המרוץ שלי אחרי ביקיני וחזיות תחרה. תמיד אהבתי סטיילינג, וידעתי בדיוק מה נשים כרותות שד צריכות, אז התחלתי לעצב ביקיני, בעזרת סטודנטית לאופנה ומתפרה שאיתן יצרתי קשר. בהמשך, התגבש לי רעיון עסקי. כאשת שיווק, בעלת תואר ראשון בכלכלה ושני במנהל עסקים – ראיתי את הפוטנציאל העסקי. הידיעה שבקיץ יהיה לי ביקיני שאוכל ללבוש מעל הפרוטזה – נתנה לי את הכוח והחזירה לי את החיוך. כי זה אחד הקטעים הכי קשים לכל חולת סרטן: התחושה שאני מאבדת את הנשיות, שאין לי ציצים, שהשיער נושר, שיש יובש בנרתיק. המחלה הזו הורסת כל חלקה.

 

הרעיון היה בראש, אבל המצב של אימא התחיל להידרדר. היא נפטרה כשהייתי בחודש השלישי בהריון עם שיר (הבת השנייה א.ע). ככה זה, ההריונות שלי תמיד מהולים בעצב, אבל הידיעה שאני בהריון החזיקה אותנו שפויים, אחרי שאימא נפטרה.

 

אחרי שילדתי, החלום הזה לעשות חזיות יפות, צבעוניות, גופיות, בגדי ים, פרוטזות להשלמת הסימטריה - בער עוד יותר. התחלתי בקטנה, מקום צנוע בחיפה, שאותו פתחתי שלוש פעמים בשבוע, במקביל לעבודה שלי. עד שראיתי שמגיעות נשים מכל הארץ, יוצאות מאושרות מחויכות. זה היה הזוי, מחלימות וחולות היו יושבות אצלי בחנות חולקות, מדברות. מצלצלות לספר שאחרי שקנו ממני בגד ים חזרו לשחות. זה אושר. נשים רוצות להיראות טוב. הרוב עוברות שחזור, אבל שחזורים רבים לא יוצאים סימטריים וצריך פרוטזות להשלמת הסימטריה, וחזיות מתאימות. בהתחלה הסיפורים שלהן היו הורגים אותי, אבל הסיפוק מהידיעה שאני עוזרת וגורמת להן לחייך עזרו להתגבר על הסיפורים הקשים ששמעתי, על המפגש עם נשים שהמחלה חזרה אצלן ובאו לחנות כשיש להן גרורות. הבנתי שאני עושה טוב לכולן. ושגם לי זה עושה טוב, כי אני עדיין בתוך זה, כל הזמן. לא סיימתי עם הסרטן.

 

 

לפני חודשיים, באוקטובר חודש מודעות לסרטן השד, התפטרתי מהעבודה ופתחתי עוד חנות בתל אביב. עכשיו אני על הקו של חיפה תל אביב והבנות יודעות שאימא מוכרת חזיות מיוחדות ומספרות על זה לגננות. הפכנו, אני והעובדות שלי שהן נשים שהחלימו בעצמן, למקום שאפשר לפתוח בו את הלב, להתייעץ, להתפשט פיזית ונפשית. היום החלום שלי הוא לפתוח חנות שלישית בירושלים".

 

מה בני משפחה וחברים עשו שעזר לך להתמודד?

 

 

"היו שידעו לעזור בלי שאבקש מהם, והיו כאלה שאכזבו. לא ידעתי לבקש עזרה, ציפיתי שייקחו אותי להקרנות ואנשים לא הבינו כמה זה חשוב לנסוע ללוות חברה להקרנות. רק כיום אחרי הניתוח האחרון אני יודעת מה אני רוצה: שיבשלו לי, שינקו, שיהיו עם הילדות. שחברות יבואו לקלח אותי ולישון איתי בלילה בבית החולים. אני מייעצת לנשים חולות להיות ברורות בבקשות שלהן, לך זה נדמה שאלה דברים קלים ושכולם מבינים, אבל אנשים שלא היו חולים לא תמיד מבינים שזה מה שאת צריכה. אז תדעי לבקש".

 

 

מה עוד היית ממליצה לאחרות שצריכות להתמודד עם המחלה? 

 

"לפני חצי שנה עברתי כריתה מניעתית ושחזור של השד השני. אני ממליצה לנשים לברר לגבי השחזורים, כי רבות לא יודעות למה הן נכנסות. זה קצת מרגיש כמו פס ייצור. אני בת 31, ועברתי שחזור עם רקמות שנלקחו מהגב. הרגשתי שזה כמעט החזיר אותי לעולם הבא. כאבי תופת. לא מדברים על זה. זה ניתוח קשה. אני מאוד מרוצה שיש לי שוב שני שדיים, אבל זה לא נראה יפה, בעלי לא אוהב את המראה, הגב שלי מצולק ואני מתגעגעת לשדיים שהיו לי.

 

 

העצה הכי חשובה מבחינתי: לדבר עם נשים שעברו את הניתוח המסוים שאת עומדת לעבור, כדי לקבל את חוות הדעת האמיתית. וכדאי גם להקשיב לאינטואיציה. נשים מרגישות דברים שרופאים מתעקשים שזה לא – או זה כן. להתעקש על רופאים מסוימים, על בדיקות מסוימות. לא לחכות. להקשיב לעצמך בניהול המחלה כי האינטואיציה שלך הכי חזקה.

 

עצה נוספת שאני רוצה לתת: למצוא מישהו שיתעסק בבירוקרטיה, אחוזי נכות, קביעת תורים, תו נכה. ולעשות המון שופינג כי זה עוזר להתמודדות. התרופה הכי טובה זה שופינג".

 

לעצות נוספות להתמודדות עם סרטן השד

 

איך תומכים בבת זוג עם סרטן השד?

 

איך תומכים בחברה עם סרטן השד?

 

עדכון אחרון: ינואר 2016 

 

 

 

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: