סרטן השד

כמוניסרטן השדמדריכיםמאיה מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

(צילום: רואי פיינבורג)
(צילום: רואי פיינבורג)

מאיה מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

מאת שירי עמית
23/11/16
0 תגובות

בגיל 33, גילתה מאיה גרוסמן גוש ממש קטן בבית השחי. הרופאים הרגיעו אותה שהכל בסדר, גם כשהגוש גדל. כמקובל, אחרי שהסירו את הגוש שלחו אותו לביופסיה, אז התגלה כי מדובר בגידול ממאיר.

 

מאיה, כיום בת 43 וחצי, חיה עם בן זוגה ניב, אמא לשני ילדים (דן שהתגייס לפני כמה ימים לצבא ויהלי בת 14), מאמנת אישית, מעבירה סדנאות מדיטציה, מתעסקת בנומרולוגיה ובטרנספורמציה. בריאיון ל'כמוני' היא מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד ועל החיים החדשים שאחרי המחלה.

 

 

איך ומתי הופיעו אצלך תסמינים?

 

"יום אחד, הרגשתי גולה ממש קטנה בבית השחי. לא חשבתי שזה משהו שקשור לשד. בגלל שלאמי היה סרטן בבלוטות הלימפה, הלכתי מיד להיבדק. רופא הכירורג שבדק אותי טען שאין לי כלום ורק אמר שאם הגוש יגדל כדאי לחזור לבדיקה נוספת.

 

"עבדתי באותה תקופה כעוזרת של מנכ"ל גלובס. כעבור שלושה חודשים, פקידת הקבלה במשרד הגיעה בוכה וסיפרה שגילו לה סרטן בשד. הסתבר שהיא הלכה לרופא שאני הייתי אצלו ושהוא התרשל ובגלל זה היא בזבזה זמן יקר. מיד קבעתי תור לרופא נוסף. הגוש בינתיים גדל, אבל גם הרופא השני טען שמדובר בשומן תת עורי. כעבור חצי שנה הגוש הגיע לגודל סנטימטר והרופא אמר שכדאי להוציאו, כי לא כדאי להסתובב עם גושים בגוף. אבל לרגע לא חשש שמדובר בגידול סרטני".

 

איך אובחנת?

 

"אחרי שמוציאים גוש מהגוף שולחים אותו לביופסיה. לקח שבועיים והתקשרו אלי להגיע מהר לרופא. עמדתי בדלת של חדר הרופא ומיד שאלתי אותו אם יש לי סרטן. הרופא אמר שלפעמים יש הפתעות לא נעימות בחיים. המשכתי ושאלתי אם מדובר בסרטן ממאיר והוא ענה שכן ושזה סרטן ממאיר מהסוג של השד. רק מאוחר יותר הבנתי שמה שהוא עשה היה לא תקין. האונקולוגית הסבירה לי שאם הגידול שהוא הוציא לא היה גידול אב אלא גרורה, הוצאה שלה יכולה לגרום להתפשטות אלימה של המחלה.

 

"אחרי שהגיעו התוצאות שלחו אותי לבדיקות נוספות. עברתי פט סי. טי (בדיקת הדמיה), ומיפוי עצמות כדי לבדוק אם יש עוד גידולים בגוף. למזלי הגידול שהוא הוציא היה הגידול הראשי ולא היו גרורות בגוף. קבעו לי תור לניתוח כדי לנקות את האזור".

 

מה היו החששות הגדולים שלך?

 

"בהתחלה חששתי מהלא נודע. הפחד הבסיסי היה מלסבול, לגסוס ולמות. כל המצבור הנורא הזה שכלול במילה 'סרטן' ושכולם מפחדים ממנו.

 

 

"פחדתי שהילדים, בני בן ה-8 ובתי בת ה-4, יהיו יתומים ולא ידעתי איך הם יסתדרו בלעדי. אחרי שהתחלתי להבין קצת יותר גם הבנתי שיהיה בסדר ושאני לא אמות מהסרטן, ושאני חייבת לשמור על עצמי ולטפל בעצמי בגלל הילדים. אבל הבנתי גם שהחיים הם דבר ארעי ושאני יכולה למות בכל שלב. הידיעה הזו שינתה את חיי. הבנתי שאני נמצאת כאן ועכשיו ושאני צריכה לחשוב מה אני באמת רוצה לעשות עם עצמי. החלטתי להתייחס לסרטן כהזדמנות לשינוי".

 

 

באילו טיפולים התנסית?

 

"אחרי הניתוח עברתי טיפולים כימותרפיים ולאחר מכן הקרנות. התברר שזה סרטן הורמונלי וקיבלתי הרצפטין - תרופה ביולוגית באינפוזיה אחת לשלושה שבועות.

 

"קיבלתי זריקות לוקרין להפסקת המחזור והפעילות ההורמנלית, טיפול שהפסקתי אחרי פעמיים. הרגשתי שאני משתגעת מכל מה שקורה לי בגוף. התייעצתי עם הרופאה והיא הסבירה לי את הגישות שקיימות לגבי זה ותמכה בי בהחלטה להפסיק את הטיפול. לקחתי כדורי טמוקסיפן במשך שלוש וחצי שנים וגם אותם החלטתי להפסיק לפני הזמן המיועד".

 

 (צילום: אורית פאר) 

 

מה הכי עזר לך בהתמודדות עם הטיפולים והתסמינים?

 

"בשלב הטיפולים הכימותרפיים חוש הריח שלי מאוד התחדד. הייתי יכולה להריח את הבסיס של המיטה, שמקלפים מלפפון במטבח, המון דברים הגעילו אותי ולא היה לי תיאבון. לתופעות האלה עזר מאד הקנאביס. תוך כדי הטיפולים נעזרתי גם ברפואה משלימה. הלכתי למדקר שתחום ההתמחות שלו זה בעיות נשים ושיניתי את התזונה - הפחתתי סוכר, אכלתי יותר ירקות, הורדתי מוצרי חלב עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לעבור לאורח חיים בריא יותר. כל אלה עזרו לי ברמה הנקודתית.

 

"במהלך הטיפולים שתיתי גם חלב נאקות. אחרי הטיפול הראשון יצאו לי פצעים בפה ומישהי המליצה לי על החלב. זה באמת עזר ואחרי שקראתי על סגולותיו המשכתי לשתות במשך תקופת הטיפולים.

 

"במקביל, הלכתי לטיפול רגשי כדי להתמודד עם הכעסים והשאלות שהצטברו בתוכי - למה זה קרה לי, מה קורה איתי, מה קורה עם האנשים שסביבי. אחרי הטיפולים הצטרפתי לקבוצת תמיכה באחת מתשע. המפגשים שהיו מלווים בתרפיה באמנות היו מדהימים ומאוד עזרו לי, אבל אחרי סדרת המפגשים הראשונה רציתי לעזוב את מעגל הסרטן. והמשכתי בתרגול מדיטציה.

 

"באותה תקופה הלכתי כל יום לים. הייתי יושבת מול הים, שומעת מוזיקה וכותבת היה לי זמן עם עצמי וזה אחד מהדברים שהיו הכי נחוצים לי".

 

מה חברים ובני משפחה עשו שעזר לך ומה הם עשו שהפריע? 

 

"למרות שהייתי מוקפת בהמון אנשים, לא פעם הרגשתי תחושת בדידות. הרגשתי שאנשים מסביבי לא יכולים להבין מה עובר עלי. מהצד השני הכי עזר לי להתייחס בהומור לדברים, אני אדם שאוהב לצחוק, זה בטבע שלי, ושחברים התייחסו למצב בקלות זה עזר.

 

"עזר לי לקיים חיים רגילים, לעשות דברים של יום יום. היו חברים שלא יכלו לדבר איתי או לראות אותי. לא כעסתי עליהם. אני מבינה שלחלק מהאנשים ההתמודדות עם מצב כזה היא קשה ולכן לא נפגעתי והם עדיין נשארו חברים שלי. היו גם הרבה אנשים שתמכו בי. הופתעתי מגילויי האהבה שקבלתי.

 

"בעלי מבחינה לוגיסטית היה נהדר ותפקד בצורה מושלמת. אבל ברמה הרגשית הרגשתי שהוא לא הבין אותי. התווכחנו המון כי המחלה הציפה עוד דברים ואני בעצמי השתנתי.

 

"עלו בי כעסים גם על אמא שלי, על חברות קרובות. הרגשתי שכל הדברים שלא טיפלתי בהם מבקשים טיפול ושאני צריכה לטפל במערכות יחסים שלי. אנשים שמאוד קרובים אלי חשבו בהתחלה שקצת השתגעתי וחיכו שאני אחזור להיות נורמלית אחרי שהכל יעבור".

 

מה היה מבחינתך החלק הכי קשה?

 

"מלבד החולשה הנוראית שהרגשתי, היה לי מאוד קשה המחשבה על להשתנות פיזית. הייתי בחורה נאה והסימנים החיצוניים של מי שהייתי לא היו. ניסיתי להתחבר לעצמי מחדש. למקום שהוא מעבר למה שאנשים מבחוץ רואים. זה גרם לי לעשות שינוי חיצוני. אחרי הסרטן שיניתי את הסגנון לבוש והייתי עם שיער קצר.

 

"היה לי קשה רגשית עם הילדים. הרגשתי שאני מאכזבת אותם שקשה לי לעשות איתם את הדברים הרגילים שאמהות עושות עם ילדים בגילאים הצעירים. התייעצתי על איך להסביר להם מה קורה וחשפתי אותם למידע ברמה שלהם, במילים שמתאימות להבנה שלהם, בלי לעשות את הדברים דרמטיים. הייתה לי התלבטות קשה לגבי הפאה. לא רציתי ללכת עם פאה אבל אנשי מקצוע אמרו לי שזה לא טוב לילדים בגילאים של הילדים שלי ובשבילם כדאי שאחבוש פאה.

 

"בשלב שהחלטתי להוריד את הפאה זה היה כבר אחרי הטיפולים הכימותרפיים. ספרתי להם שמחר אני הולכת להסתפר כי התרופות שלקחתי לא היו טובות לשיער שלי ואני נותנת לשיער לצמוח מחדש. הראיתי לילדים תמונות של דמי מור עם שיער קצר. אמנם, הילד שלי אמר שלדמי מור זה יפה ולי זה לא יהיה יפה, אבל למחרת זרקתי את הפאה וגילחתי את השיער שהחל לגדול. אני זוכרת שהבת שלי מאוד התרגשה ורצתה להראות לחברות בגן. בסה"כ הם קבלו את זה בצורה חיובית.

 

 

האם הייתה גם איזושהי השפעה חיובית למחלה על חייך?

 

"במהלך המחלה עלו הרבה שאלות. התחלתי ללכת לשיחות וניסיתי לברר עם עצמי מה אני רוצה. הרגשתי שתת המודע שלי נפתח. לפני המחלה תמיד אמרתי לעצמי שאני עדיין צעירה ויש לי עוד זמן, וזה לא באמת משנה מה אני עושה עכשיו. חשבתי לעצמי שקודם אני אגדל את הילדים ואחרי זה נראה מה הלאה. ויתרתי לעצמי המון שנים, לא הייתי מדויקת בבחירות שלי וחיפשתי לעשות דברים פרקטיים שיתנו לי ודאות וביטחון. אחרי המחלה הבנתי שזו טעות. שצריך לחיות כאן ועכשיו ושאני צריכה להתחבר לכישורים שלי.

 

"בעבודה בעיתון הם היו מדהימים ותמכו בי, אבל כשהתחלתי את הטיפולים יצאתי לחופשה. התפקיד שלי היה ייצוגי והייתי צריכה להיות עם אנרגיות לאנשים ולא היו לי את האנרגיות האלה. כשהסתיימו הטיפולים, למרות שכבר ידעתי שזה לא המקום בשבילי, חזרתי לעיתון כדי לחזור לשגרת חיים ורק אחרי שנה עזבתי. באותה תקופה התחלתי להתעמק בנומרולוגיה וזה הראה לי את הדרך. הבנתי שאני צריכה לרפא את עצמי ולהעביר את מה שאני יודעת הלאה.

 

 

"אפשר לומר שהמחלה פתחה לי צוהר לעולם חדש וגרמה לי לשנות את המסלול שהלכתי בו. הלכתי ללמוד אימון, משם המשכתי את ההתפתחות האישית והרוחנית. היום אני מחוברת לדרך שלי, ואני יכולה להגיד שלקחתי אחריות על החיים שלי. טיפלתי במערכות יחסים שהייתי בהן ואפילו שבדרך היו גם משברים וכאב, היום הן במקום נכון מבחינתי. אני מרשה לעצמי לעשות דברים שאני באמת רוצה ולא עסוקה בלרצות אנשים ולפחד מה יהיה אם מה שאני חושבת לא ימצא חן בעיני אנשים אחרים. אני הרבה יותר חופשייה".

 

 

מה היית אומרת לנשים אחרות שעומדות לעבור את מה שעברת? 

 

"קודם כל, לקחת את הזמן לעצמך, לנוח, לעשות דברים שאת אוהבת, להקיף את עצמך באנשים שנעים לך להיות איתם ולהשתחרר מהלא נעים.

 

"חשוב לעבור תהליך רגשי לצד הטיפולים הפיזיים. הרופאים מטפלים בסימפטום, אבל חייבים לטפל בנפש כדי לצאת מזה בשלום. אפשר להיעזר בכל דבר אפשרי - סדנאות, קבוצות תמיכה. לי למשל היו המון ספרים שעזרו לי, כמו 'סרטן כנקודת מפנה' של ד"ר לורנס לה שאן, 'כוחו של הרגע הזה' של אקהרט טול - ספר שמדבר על לחיות כאן ועכשיו וגם 'המוות חשוב לחיים' של ד"ר אליזבת קובלר-רוס. דרך הספרים למדתי על המשמעות של לקבל את החיים ולדעת שמתישהו יגיע הסוף, אבל לא צריך לפחד ממנו אלא להתמקד במה שקיים עכשיו, בחיים".

 

 

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: