סרטן השד

כמוניסרטן השדמדריכיםמיכל מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

(צילום: אלינור הררי)
(צילום: אלינור הררי)

מיכל מספרת על ההתמודדות עם סרטן השד

מאת שירי עמית
31/10/16
0 תגובות

בגיל 32, בזמן הנקה, גילתה מיכל בנדק גוש בשד, שבהמשך אובחן כסרטני. היא עברה כתשעה ניתוחים, שכללו כריתה מלאה ושחזור של צד אחד ולאחר מכן כריתה מניעתית ושחזור של הצד השני.

 

מיכל, כיום בת 43, נשואה לרונן, אמא לשלושה ילדים (אורי בת 13, רועי בן 11 ועמית בן 7), עוסקת בצילום פורטרטים, עירום אמנותי וצילומי תדמית. בריאיון ל'כמוני' היא מספרת על המחלה ועל הקשיים והפחדים שמלווים אותה, ונותנת עצות לנשים אחרות שמתמודדות עם סרטן השד.

 

איך ומתי הופיעו אצלך תסמינים?

 

"חמישה חודשים אחרי שבני נולד, בזמן הנקה הרגשתי גוש בשד שלא הרגיש לי כמו גודש. זה קרה ביום שישי בערב ולמרות שלא היו שום תסמינים אחרים מלבד הגוש, כבר ביום ראשון בבוקר קבעתי תור לכירורג שד. אני לא יודעת מה גרם לי להיות אסרטיבית ולא להתמהמה בקביעת התור, הייתי רק בת 32, אין לי היסטוריה משפחתית, ולא הייתה שום סיבה שיהיה לי סרטן השד, אבל הרגשתי שצריך לפעול מהר.

 

"הכירורג שבדק אותי הרגיש גם הוא בגוש. הוא אמר לי שאני צעירה ומניקה ורוב הסיכויים שהכל בסדר, אבל עם שד לא משחקים והפנה אותי בדחיפות לבדיקת ממוגרפיה ואולטרה-סאונד עם אפשרות לביופסיה".

 

איך אובחנת?

 

"הממוגרפיה יצאה תקינה, ככל הנראה בגלל רקמת שד צפופה שמאפיינת צעירות, אך באולטרה-סאונד ראו גוש חשוד ועשו לי ביופסיה במקום. ברגע שאמרו שצריך ביופסיה ידעתי שיש לי סרטן. ישבתי מחוץ לחדר של הרופא עם בעלי והתינוק היונק שלי עלי ולא הפסקתי לבכות. היה ממש קשה להרגיע אותי. אחרי כמה ימים לפני ערב פסח הגיעה התשובה. מדובר בסרטן מסוג קרצינומה.

 

"הכירורג שחזרתי אליו עם התשובות היה אדם מיוחד. הוא קודם כל חיבק אותי ועודד אותי ולאחר מכן הסביר לי בדיוק מה אני צריכה לעשות. הוא שלח אותי לבדיקות ולהתייעצויות עם רופאים נוספים. התייעצתי גם עם בחורה שעברה תהליך דומה. היה צריך להחליט אם להתחיל קודם בכימותרפיה או קודם לעבור את הניתוח. הוחלט להתחיל עם הניתוח להוצאת הגוש ורק אחרי זה להתחיל טיפולים כימותרפיים".

 

מה היו החששות הגדולים שלך?

 

"הימים הראשונים היו קשים. ראיתי הכל שחור. מבחינתי אז, סרטן היה גזר דין מוות. חשבתי שאני הולכת להשאיר שני תינוקות ובעל לבד. לא הייתי אופטימית. בליל הסדר שכחתי להביא לילדה את ההגדה של פסח. מיד פרצתי בבכי. כל דבר קטן נהפך לדרמה גדולה. אני זוכרת שאחותי אמרה לי 'לא נורא את תביאי לה בשנה הבאה'. עד אותו רגע לא חשבתי שיש אפשרות כזו שתהיה שנה הבאה".

 

"המעבר ממצב פסימי למצב אופטימי לקח כשבוע. דברתי עם חבר שאמר לי שאני צריכה להתייחס לסרטן כמו "תאונה בדרך". המשפט שלו ושל אחותי החזירו אותי למסלול.

 

"החלטתי שאני לא הופכת להיות רופאה, לא לומדת על המחלה ולא מכניסה את עצמי לסרטים בגלל כל מיני דברים שאנשים כותבים בפורומים. בחרתי ללכת לרופאים הכי טובים, לקבל כמה חוות דעת בכל עניין. גם של אונקולוגים, גם של כירורגים, של פלסטיקאים וגם של רופאים לשימור הפוריות. האופטימיות שהרופאים שידרו לי והסטטיסטיקות הטובות עזרו לי להתאושש. נאחזתי במילות העידוד ולא בפחד. החלטתי שאני נלחמת ומנצחת".

 

אילו טיפולים עברת?

 

"עברתי ניתוח להוצאת הגידול, אבל אחרי הניתוח הראשון השוליים של השד היו נגועים, אז עשו עוד ניתוח וגם אז השוליים היו נגועים ועברתי עוד ניתוח שיצא תקין. אחרי הניתוחים התחלתי טיפולים כימותרפיים.

 

"אחרי הטיפולים היה צריך להחליט אם לקבל הקרנות או לכרות את השד. בבית החולים לא ידעו מה להחליט ובהתייעצות עם שני רופאים נוספים החלטתי לא לקבל הקרנות ולבצע כריתה. ואז עברתי כריתה ושחזור מיידי. באותו הניתוח של הכריתה הכניסו לי מותחן שזה בעצם שתל זמני ריק שמטרתו להכין את העור להשתלת השתלים הסופיים.

 

"אבל השחזור הסתבך. הייתי צריכה לעבור ניתוחים נוספים לאחר שהתפרים נפתחו. לקח זמן עד שהדברים הסתדרו והיו רגעים שכבר חשבתי שאני אשאר בלי שד. אחרי שהתפרים נסגרו, ניפחו את המותחן עד שהוא הגיע לגודל הרצוי ואז החליפו אותו בשתל קבוע.

 

"לאחר כשנה, הגיעו תוצאות מלחיצות לגבי השד השמאלי. שוב התחיל הכל מהתחלה, כל הפחדים והחששות. הרגשתי שאני הולכת עם פצצה מתקתקת ולמרות שלא היו ממצאים ברורים החלטתי לעבור כריתה. במקרה הזה התהליך היה יותר פשוט, גם לא היה צריך לשים מותחן וגם שימרו את הפטמה אז לא היה צורך בשחזורה. אחרי הניתוח שבדקו את רקמת השד התברר שהשד היה בריא אבל אני לרגע לא מצטערת על הכריתה. מבחינתי זה היה ניתוח מניעתי.

 

"עם גילוי המחלה עלה נושא שימור הפוריות. ידעתי שאני רוצה עוד ילדים. מאחר והנקתי עד אותו זמן, הייתי צריכה לחכות הרבה זמן לפני התחלה של טיפולי פוריות כדי להקפיא עוברים. לאחר התלבטות קשה מה לעשות בעניין, רופא הנשים שלי המליץ בחום לא להמתין ומיד להתחיל טיפולים כימותרפיים. "יש לך שני ילדים ועכשיו את צריכה להילחם על החיים שלך. אל תשאירי אותם בלי אמא", אלו היו דבריו וכמובן שמיד השתכנעתי. במשך הטיפולים קיבלתי זריקות חודשיות שהפסיקו את המחזור (מדכאות פעילות שחלתית) על מנת לצמצם את פגיעת הכימו בביציות.

 

"אחרי שהסתיימו הטיפולים הרופאים המליצו לי להמתין ולתת לגוף להתאושש. הם אמרו שלמרות שלא מדובר בגידול שמגיב להורמונים עדיין לא יודעים מה גרם למחלה בגיל כל-כך צעיר ולקחו משנה זהירות. כאשר הרופאים נתנו לי "אור ירוק" להיכנס להיריון לא הייתה ודאות שזה אכן יצליח ושהביציות לא נפגעו. לשמחתנו, שלוש וחצי שנים לאחר גילוי המחלה ילדתי את עמית בני השלישי. למרות שרציתי עוד ילדים החלטתי ליהנות ולהסתפק בשלושה. אני לא רוצה להתגרות במזל ומודה ומברכת על מה שיש לי".

 

מה הכי עזר לך בהתמודדות עם הטיפולים והתסמינים?

 

"בתקופת הכימותרפיה הרגשתי מאוד לא טוב. היו לי את כל תופעות הלוואי האפשריות - כאבים בשרירים, בחילות, נשירת שיער, נימול. המגמה שלי הייתה לתת לכימותרפיה להרוס את כל מה שהיא צריכה להרוס ומשם לצמוח ולהבריא.

 

"בזמן הכימותרפיה לקחתי כדורים נגד בחילה שעזרו לבחילה אבל גרמו לתופעות לוואי אחרות וקשות. בזמני, לצערי לא דברו על קנאביס רפואי, מה שכן קבלתי זה מורפיום, אבל מיעטתי לקחת וחיכיתי לערבים כדי לקחת אותו. לא רציתי להיות לא מפוקסת ליד הילדים.

 

"מה שמאוד עזר לי בזמן הטיפולים זה לשמור על שגרת חיים, בילויים עם חברים והילדים ועשייה (למרות חופשת המחלה) והקפדתי להראות טוב, תמיד להיות מאופרת ולא להראות חולה. זה היה חשוב לי גם בגלל הילדים. שלא יצחקו עליהם למשל שאימא שלהם קירחת.

 

 

"כשהטיפולים נגמרו חזרתי לעשות דיקור, התחלתי ללמוד מדיטציה, דמיון מודרך ונשימות ועברתי כל מיני סדנאות. נפתח בפני עולם שלא הכרתי. לפני כן הייתי מאוד מעשית ופתאום גיליתי עולם שלם של רוח ורגש. הצטרפתי גם לקבוצת תמיכה של אחת מתשע. בקבוצה היו נשים צעירות בגילי שהיו אחרי טיפולים כימותרפיים. הלכתי לשני מחזורים וזה עשה לי טוב. הרגשתי שמבינים אותי, שאפשר לומר את האמת ולא לשמוע משפטים ריקים מתוכן כמו את גיבורה ויהיה בסדר. עד היום חלקנו בקשר.

 

"כיום אני מקפידה לעשות ספורט ולחזק את עצמי. קודם כל זה מוריד את הסיכוי לחזרה של הסרטן באופן משמעותי, שנית זה טוב לנפש. זו התרופה שלי בשנים האחרונות ואני לא מוותרת על זה.

 

"על הצלקות שנותרו בעקבות הניתוחים עשיתי קעקועים כי הם היו במקום שמשך הרבה תשומת לב וגרמו לי חוסר נוחות. עכשיו אני לובשת מה שאני רוצה בלי כל מגבלה. בעצם עשיתי מהלימון לימונדה. התחברתי לגוף שלי מחדש. זה לא משהו שקרה מיד, זה תהליך ממושך והיום מאוד נוח לי עם מי שאני ועם איך שאני נראית".

 

 (צילום: אלינור הררי)

 

מה חברים ובני משפחה עשו שעזר לך ומה הם עשו שהפריע?

 

"התקופה של הניתוחים והטיפולים מאופיינת אצלי בתחושת בדידות גדולה. חלק מהחברים שלי פשוט נעלמו. הם לא היו מסוגלים להתמודד או שאני לא הייתי מסוגלת להתמודד איתם. למזלי היו לי כמה חברות שתמכו בי, במיוחד חברה אחת שהיא אחות נפש והיא תמיד הייתה שם בשבילי. מה שעזר לי בעיקר זה שהיינו עסוקים ובילינו עם חברים אוהבים ותומכים והיו לנו שני תינוקות מקסימים. השתדלנו לחיות את השגרה פלוס בהתאם ליכולות ולהסתכל על הדברים הטובים.

 

"חוויתי קושי עם זה שהרבה פעמים אנשים קרובים היו משתיקים אותי כששיתפתי בפחדים שלי. אני מבינה שרוב האנשים לא יודעים להתמודד עם פחד המוות בעצמם ומעדיפים לחזק את עצמם על-ידי משפטים כמו "מה פתאום", "יהיה בסדר", "את גיבורה", אבל לפעמים אני חושבת שצריך רק להקשיב, וכאן עזרה לי מאוד קבוצת התמיכה".

 

מה היה מבחינתך החלק הכי קשה?

 

"הדבר הראשון זה הבדידות. למרות שהייתי מוקפת אנשים, בהסתכלות אחורה אני חושבת שחוויתי בדידות מאוד גדולה.

 

"הדבר השני, זה קבלת ההחלטות. בפעם הראשונה הייתי צריכה לקבל החלטות הרות גורל שאף אחד לא היה מוכן ויכול לקחת במקומי, לרבות הרופאים.

 

"הדבר השלישי, זה ההתמודדות עם תופעות הלוואי ועם המראה החיצוני – אובדן השיער, השדיים ותופעות נוספות".

 

האם הייתה גם איזושהי השפעה חיובית למחלה על חייך?

 

"אני בטוחה שכן. קודם כל נפתחתי לעולם שלם של רוח ורגשות, דברים שלא הייתי חשופה אליהם לפני כן. אני מרגישה שצמחתי והתפתחתי בעקבות תהליכים שעברתי, ידע שצברתי וסדנאות שהשתתפתי בהן. גם היום כאשר אני נתקלת בקושי אני יודעת שיש משהו שעושה לי טוב וחוזרת לתרגל. לצערי אני לא מתרגלת באופן קבוע.

 

"שנית, החלפתי מקצוע יותר מפעם אחת. באוניברסיטה למדתי משפטים ומנהל עסקים ולפני המחלה הייתי עורכת דין במשרד של המשפחה שלי. יצאתי לחופשת לידה ואחרי חמישה חודשים גיליתי שחליתי ולאחר מכן ידעתי שאני לא רוצה יותר לעסוק בתחום. הבנתי שאני רוצה לנסות דברים אחרים עם אנרגיה אחרת. בתקופת הכימותרפיה למדתי איפור מקצועי במשך שנה בשביל הכיף. למרות שהיה לי מאוד נחמד לא רציתי לעבוד בזה. בעקבות תהליך של אימון למדתי עיצוב פנים במשך שנתיים וחצי ועבדתי במשך כמה שנים כמעצבת.

 

"ביום הולדת 40 קבלתי מרונן מתנה, קורס צילום. עשיתי קורס אחד ולאחר מכן עוד כמה והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות ושיש לי מה לתרום מנקודת המבט שלי על החיים. אני חושבת שבצילום של אנשים הדבר הכי חשוב זה שהמצולם ירגיש בנוח ונראה לי שיש לי את היכולת לגרום לאנשים להרגיש חופשיים. כיום אני מצלמת בעיקר נשים, אבל לא רק. צילומים שאחת מהמטרות שלהם היא העצמה אישית.

 

"לכבוד חודש המודעות שחל באוקטובר, הפקתי קמפיין מצולם להגברת המודעות לסרטן השד ולגילוי מוקדם בו צילמתי קבוצה גדולה של נשים שמתמודדות או התמודדו עם סרטן השד שהכותרת שלה היא –'אם הייתי ממתינה, לא הייתי בתמונה'.

 

 (צילום: מיכל בנדק)

 

"כשעבדתי כמעצבת פנים הייתי מעלה לפייסבוק, בכל שנה, בחודש אוקטובר, פוסטים על איך להשתמש בצבע הוורוד בבית בצורה נכונה. אבל שנה שעברה עלה לי רעיון לעשות משהו עם הצילום להגברת המודעות. בקשתי מכמה חברות לבוא להצטלם יחד איתי בלי חולצה וחזייה רק עם ידיים על החזה. אני הייתי היחידה שחלתה בסרטן השד בתמונה. העליתי את התמונה לפייסבוק וכתבתי את הסלוגן 'אם הייתי ממתינה, לא הייתי בתמונה'. הפוסט הגיע להרבה אנשים שמאוד פרגנו. קבלתי תגובות מאוד מרגשות מנשים שחלו ורצו גם להצטלם אז החלטתי השנה לצלם רק נשים שהתמודדו או מתמודדות עם סרטן השד בשיתוף האגודה למלחמה בסרטן. לצילומים הגיעו 40 נשים ועוד צוות של מאפרות ומעצבות שיער - כולן בהתנדבות. זו הייתה חוויה מדהימה ומעצימה שקשה לתאר במילים. חשוב להבין שנשים שנותחו מאוד רגישות לדימוי גוף שלהן, לחלקן קשה להסתכל במראה או להיחשף מול בן זוגן, והנה בתמונה ועל הסט כולן היו שמחות וחופשיות וזה היה ממש מפתיע ומרגש. היה לי מאוד חשוב לחבר את הנשים לגופן "החדש" ואני מאמינה ביכולת של צילומים בכל מידה של חשיפה לעשות זאת. החזון שלי כצלמת היא לגרום לאנשים לראות את היופי הטמון בהם, שכן רובנו עסוקים רוב הזמן בביקורת עצמית ושיפוטיות".

 

מה היית אומרת לנשים אחרות שעומדות לעבור את מה שעברת?

 

"אני מאוד ממליצה לעשות כל סוג של אימון שיחזק את הגוף. הרבה יותר קל לגוף להתאושש מניתוח כשמגיעים אליו חזקים. יחד עם זה, מאוד חשוב להקשיב לגוף, לתת לו את המנוחה שהוא צריך ולא להיות שיפוטיים כלפי עצמנו אם אנחנו מרגישים חלשים ועייפים.

 

"אני ממליצה גם לקחת כל דבר שעוזר כדי להתמודד עם תופעות הלוואי. לבדוק ולשאול מה יכול לעזור ולנסות לקחת כדי להקל כמה שיותר על התופעות הקשות.

 

"חשוב גם למצוא סביבה תומכת, להדוף את כל זוללי האנרגיות ולהיות עם אנשים שמרגישים עמם נוח וטוב".

 

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: