סרטן השד

כמוניסרטן השדמדריכיםסרטן השד: גורמי סיכון ודרכי מניעה

סרטן השד: גורמי סיכון ודרכי מניעה

מה הם גורמי הסיכון הסביבתיים לסרטן השד? ומה הן הדרכים המוכחות להפחתת הסיכון להתפתחות המחלה?

מאת דן אבן
תגובות 0

(צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)

סרטן השד, מהיותו הסרטן הגבוה בשכיחותו בנשים במדינות המערב, נקשר במחקרים רבים לגורמים סביבתיים המעלים את הסיכון לפתח את המחלה. לצד אלה, חוקרים רבים משקיעים מאמצים בפיתוח אמצעים למניעת מחלה, שבישראל לאחת מכל שמונה נשים סיכון ללקות בה במהלך חייה.

 

אמנם בשונה מסרטן העור, לגביו ניתן להצביע היום בבירור על הימנעות מחשיפה לשמש ומריחת קרם הגנה מפני השמש כגורמים מונעי תחלואה, אין כיום גורם המגן מפני סרטן השד בסדר גודל דומה, אולם מחקרים רבים זיהו גורמי סיכון וגורמים מגנים שנקשרו במובהק לסרטן השד, המאפשרים להעביר המלצות לאורח חיים בריא המפחית את הסיכון למחלה הן בקרב נשים בקבוצות סיכון - דהיינו נשאיות המוטציות הגנטיות המעלות את שכיחות המחלה ונשים שקרובי משפחתן לקו במחלה - והן באוכלוסייה הכללית.

 

אורח חיים בריא

 

במרכז האמריקאי לבקרת מחלות ממליצים על מספר צעדים מקדמי אורח חיים בריא במטרה לנסות ולהפחית את הסיכון לסרטן השד, לרבות: שמירה על משקל תקין, פעילות גופנית סדירה, שינה מספקת, הימנעות מאלכוהול או הגבלת האלכוהול לכוס אחת ליום, הימנעות מחשיפה לכימיקלים שהוכחו כמסרטנים, הפחתת חשיפה לקרינה מייננת בבדיקות רפואיות, היוועצות ברופא בעת נטילת תרופות הורמונליות לגיל המעבר וגלולות למניעת היריון והנקת תינוקות ככל שניתן.

 

הגבלת אלכוהול והפסקת עישון הן המלצות שכיחות למניעה של מחלות רבות, לרבות סרטן השד. לפי הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן (IARC), אלכוהול ועישון מקוטלגים כמסרטנים ודאיים בבני אדם שהוכחו ודאית כמעלים את הסיכון לסרטן השד. מחקר בריטי שפורסם בפברואר 2009 בכתב העת JNCI של המכון הלאומי לסרטן בארה"ב, ובחן נתונים אודות 1,280,296 נשים בבריטניה, העלה כי צריכת כוס משקה אלכוהולי ליום (10 גרם) הובילה כעבור 7.2 שנים בממוצע לעלייה של 12% בסיכון לסרטן השד, וכן העלתה סיכון לסוגי סרטן נוספים. בפברואר 2013 דיווחו חוקרים מחברה האמריקאית לסרטן (ACS) באותו כתב העת JNCI כי עישון בהווה מעלה ב-24% את הסיכון לסרטן השד ועישון בעבר מעלה ב-13% את הסיכון למחלה, בהשוואה לנשים שאינן מעשנות. מבין המעשנות, הסיכון לסרטן השד עלה ככל שגיל התחלת העישון היה מוקדם יותר, ובקרב נשים שהחלו לעשן לפני שהביאו ילדים לעולם היה סיכון למחלה גבוה ב-45% בהשוואה לאלו שהחלו לעשן לאחר הלידה הראשונה.

 

פעילות גופנית

 

פעילות גופנית, מעבר להיותה גורם מגן מפני מחלות כרוניות רבות לרבות מחלות לב וסוכרת, מקטינה גם את הסיכון לסרטן השד. לפי נייר עמדה של המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI), פעילות גופנית סדירה היא רכיב חיוני לשמירה על איזון אנרגטי של הגוף, וקיימים מחקרים רבים הקושרים בין פעילות גופנית לירידה בתחלואה בסוגים רבים של סרטן, לרבות סוגים שכיחים של סרטן כסרטן השד וסרטן המעי הגס. מחקרים מצומצמים יותר מצביעים על הפחתה בתחלואה גם בסוגי סרטן נוספים, לרבות סרטן הריאות והערמונית.

 

המלצות המרכז לבקרת מחלות בארה"ב (CDC) והקולג' האמריקאי לרפואת ספורט (ACSM) קוראות למבוגרים לבצע פעילות גופנית סדירה בעצימות בינונית לפחות 30 דקות בשבוע, חמישה ימים או יותר בשבוע, כגון הליכה ברגל לעבודה או עם הכלב, ריקוד אירובי ורכיבה על אופניים בשכונה, או לבצע פעילות גופנית בעוצמה גבוהה למשך 20 דקות לפחות, שלושה ימים בשבוע, למשל בריצה מהירה, רכיבה ממושכת על אופניים ומשחקי כדור.

 

מעל ל-60 מחקרים בחנו את הקשר שבין פעילות גופנית סדירה לירידה בסיכון לסרטן השד, ולפי המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI) ההמלצה הכללית קוראת לפעילות גופנית בעוצמה בינונית עד גבוהה כ-30 עד 60 דקות ביום, כאשר רמת הירידה בסיכון למחלה נעה בטווח רחב שבין 20% ל-80% ירידה במחקרים השונים. למרות שהמחקרים מצביעים על ירידה בסיכון למחלה על רקע פעילות גופנית הן בקרב נשים שמקבלות מחזור חודשי והן לאחר גיל המעבר, השפעה מגנה גבוהה משמעותית אובחנה בקרב נשים שביצעו באופן סדיר פעילות גופנית בגיל ההתבגרות. כמו כן נמצא כי ההשפעה המגנה של פעילות גופנית על סרטן השד גבוהה יותר בקרב נשים במשקל נורמאלי עם מדד השמנה (BMI) של 25 יחידות (משקל בקילוגרמים חלקי ריבוע הגבוה במטרים).

 

באשר להשפעה הביולוגית של פעילות גופנית, בין השאר נמצא במחקרים כי פעילות גופנית מונעת התפתחות של גידולים סרטניים בשד על ידי הורדת רמות ההורמונים בגוף, בייחוד בקרב נשים שמקבלות מחזור, וכן הורדה ברמות הורמון האינסולין ופקטור גדילה מסוג IGF-1, שיפור התגובה של המערכת החיסונית וכן מניעת השמנה שמהווה כשלעצמה גורם סיכון לסרטן השד (ראו בהמשך).

 

מחקר מסוג מטא אנליזה שניתח ממצאי מחקרים בנושא והתפרסם בפברואר 2013 בכתב העת Breast Cancer Research and Treatment קובע בהתבסס על 37,568 נבדקות ב-27 מחקרים כי ירידה של 3% בסיכון לסרטן השד הושגה בעקבות פעילות המשתווה לריצה של שעה לפחות בשבוע או הליכה מהירה של ארבע שעות לפחות בשבוע. מחקרים נוספים קושרים גם בין פעילות גופנית לירידה בסיכון להופעה חוזרת של סרטן השד בקרב מחלימות.

 

השמנה ודיאטה

 

מחקרים רבים קושרים בין עודף משקל והשמנת יתר לבין התפתחות סרטן השד, בייחוד לאחר גיל המעבר (postmenopausal breast cancer), כמו גם לסוגים נוספים של סרטן כגון סרטן המעי הגס, הכליה, הלבלב והוושט. מספר קטן יותר של מחקרים הצביע על קשר בין השמנה ועודף משקל גם לסרטן השד הפורץ לפני גיל המעבר.

 

ככלל, השמנה בקרב בוגרות לאחר גיל 18 ועד גילי 60-50 נקשרת בבירור לסיכון מוגבר לסרטן השד לאחר גיל המעבר. הקשר מוסבר ברוב העבודות ברמות גבוהות יותר של אסטרוגן בקרב נשים עם משקל עודף. לאחר גיל המעבר, כשהשחלות מפסיקות לייצר הורמונים ורקמות השומן הופכות למקור ייצורן העיקרי, נשים עם עודפי משקל מייצרות רמות אסטרוגן גבוהות יותר, ואלו מעלות את הסיכון לסרטן השד ובייחוד סרטן שד עם קולטנים חיוביים לאסטרוגן. כמו כן, ייתכן וגם למוצא אתני יש תפקיד בקשר שבין השמנה לסרטן השד, ונמצא במחקרים מסוימים כי הסיכון למחלה בקרב נשים עם משקל עודף גבוה יותר בקרב נשים לבנות בהשוואה לנשים ממוצא אפריקאי או אסייתי.

 

מטא אנליזה שניתחה 37 מחקרים בנושא ופורסמה בדצמבר 2014 בכתב העת Scientific Reports העלתה כי בקרב נשים לאחר גיל המעבר, BMI של 30 יחידות העלה ב-12% את הסיכון לסרטן השד ו-BMI של 35 יחידות העלה ב-26% את הסיכון למחלה. 

 

תזונה 

 

מחקרים מסוימים ניתחו את הקשר בין פריטי מזון שונים לבין התפתחות סרטן השד. מטא אנליזה בנושא שפורסמה בנובמבר 2003 בכתב העת British Journal of Cancer קבעה כי צריכה קבועה של שומן רווי מעלה ב-19% את הסיכון לסרטן השד, וצריכה קבועה של בשר מעלה ב-17% את הסיכון למחלה.

 

מטה אנליזה נוספת שהופיעה במארס 2000 בכתב העת European Journal of Cancer הצביעה על פריטי מזון שצריכתם בקביעות מפחיתה את הסיכון לסרטן השד: צריכת ירקות הורידה ב-25% את הסיכון למחלה, צריכת פירות לעומתה הפחיתה את הסיכון ב-6% בלבד, צריכה סדירה של ויטמין C הפחיתה ב-20% את הסיכון וצריכה של בטא קרוטן הפחיתה ב-18% את הסיכון למחלה. החוקרים המליצו על סמך הממצאים על צריכת ירקות באופן סדיר להפחתת הסיכון למחלה.

 

מחקר מאוניברסיטת הרווארד שפורסם ביוני 2014 בכתב העת British Medical Journal ובחן 88,803 נשים במעקב ונמשך 20 שנה (המכונה "מחקר האחיות") העלה כי צריכת בשר אדום מעלה ב-25% את הסיכון לסרטן השד, ולחילופין החלפת בשר אדום בשילוב של דגים, ירקות, אגוזים ועוף מפחיתה ב-14% את הסיכון למחלה.

 

ברוח דומה, מחקר מספרד שפורסם באוגוסט 2014 בכתב העת British Journal of Cancer ובחן 1,017 נשים חולות בסרטן השד לצד קבוצת ביקורת בגודל זהה, העלה כי תזונה מערבית טיפוסית עתירת שומן המבוססת על מזון מהיר מעלה ב-46% את הסיכון לסרטן השד, ובקרב נשים לפני גיל המעבר אף מעלה את הסיכון למחלה ב-75%. לעומתה, דיאטה ים תיכונית, המבוססת על פירות ירקות, שמן זית וצריכה קבועה של דגים מורידה ב-44% את הסיכון למחלה.

 

מאמר משנת 2013 שסקר 39 מחקרים בהשתתפות 13,204 חולות בסרטן השד ו-87,248 נשים בקבוצות ביקורת העלה כי שתייה יומית של תה מפחיתה ב-21% את הסיכון לסרטן השד. מחקר אחר מצא ירידה של 22% בסיכון לסרטן השד בעקבות שתייה קבועה של תה ירוק.

 

היריון, לידה והנקה

 

מחקרים מסוימים בחנו את הקשר בין לידה והנקה לבין הסיכון לסרטן השד, במטרה לברר האם חווית הלידה של האישה מהווה גורם מגן מפני המחלה. לפי נייר עמדה בנושא של המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI), לשינויים ההורמונליים שמתרחשים במהלך ההיריון יש השפעה מיטיבה על הפחתת הסיכון לסרטן השד בהמשך החיים. לצד זאת, הפלות לא נמצאו כגורם סיכון לסרטן השד. היריון כשלעצמו גם אובחן במחקרים כגורם מגן מפני סוגים אחרים של סרטן באיברי המין הנשיים, לרבות סרטן השחלות וסרטן הרחם.

 

הקשר בין היריון לסרטן השד סבוך, וקשור גם בגיל ההיריון. מחקרים הראו כי הסיכון לפתח סרטן השד קשור בהפרשה לא סדירה של הורמונים מסוג אסטרוגן ופרוגסטרון מהשחלות, ומצבים הגורמים לעלייה ברמות ההורמונים הללו מהווים גורמי סיכון למחלה, לרבות גיל התבגרות מוקדם, גיל מעבר מאוחר, גיל מאוחר של היריון ראשון או נשים שכלל לא ילדו ילדים.

 

לצד הסיכונים, היריון בגיל צעיר והנקה נמצאו במחקרים כמפחיתים את כמות המחזורים שחווה האישה ובכך את חשיפתה המצטברת להורמוני השחלות, וזו הסיבה הביולוגית המרכזית להיותם גורמים מגנים מפני סרטן השד. כמו כן, נמצא כי היריון מוקדם והנקה משפיעים לטובה על תאי השד, ומעודדים אותם לעבור התמיינות ולהתבגר לצורך ייצור חלב אם, וכך לפי חלק מהמחקרים הופכים תאי השד יציבים יותר מפני שינויים המאפיינים תאים סרטניים.

 

לפי ממצאי מחקרים שסוכמו על ידי המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI), הסיכון לסרטן השד עם קולטנים חיוביים לאסטרוגן ופרוגסטרון בקרב נשים שעוברות היריון ראשון לפני גיל עשרים נמוך בקרוב ל-50% בהשוואה לנשים שיולדות לראשונה לאחר גיל 30. לא נמצא קשר בין גיל ההיריון לבין הסיכון לסרטן שד השלילי לקולטנים להורמונים. בנוסף, הסיכון לסרטן השד בקרב נשים שילדו חמש פעמים ומעלה נמוך בכ-50% בהשוואה לנשים שלא ילדו כלל, וקיימות ראיות המצביעות כי גם הפחתה זו בסיכון ממוקדת בסרטן השד עם קולטנים חיוביים להורמונים. לפי מחקרים, גם הנקה ממושכת ובייחוד מעל לשנה מפחיתה את הסיכון לסרטן השד עם קולטנים חיוביים לאסטרוגן ופרוגסטרון.

 

מחקרים מסוימים מזהים סיכון מופחת לסרטן השד בקרב נשים שעברו בהיריון מצב של 'רעלת היריון' (preeclampsia), המתבטא בעיקר בלחץ דם גבוה ורמה גבוהה של חלבונים בשתן, אם כי הממצאים בנושא שנויים במחלוקת. מאמר נרחב בנושא שפורסם במאי 2012 בכתב העת British Journal of Cancer ובחן ממצאים לגבי 919,712 לידות בנורבגיה בשנים 2008-1967 העלה כי לנשים שעברו מצב של 'רעלת היריון' בהיריון הראשון סיכון נמוך ב-17% לפתח סרטן השד בהמשך חייהן, כשהסיכון היה אף נמוך ב-23% בקרב נשים שילדו תינוק במשקל תקין. החוקרים מעריכים על רקע מגמה זו, כי ייתכן ולחץ דם גבוה במהלך ההיריון משפיע על חילוף החומרים (מטבוליזם) של נשים הרות, ובאופן הזה יוצר גורם המגן מפני התפתחות סרטן השד בהמשך.

 

טיפול הורמונלי חלופי

 

ביולי 2002 התפרסמו בקול תרועה רמה ממצאים ממחקר של ה-WHI) Women's Health Initiative) במכון הלאומי לבריאות בארה"ב שהצביעו על טיפול הורמונלי לגיל המעבר שהיה מקובל באותה תקופה למניעת תסמיני גיל המעבר כטיפול המעלה כעבור חמש שנים ב-41% את הסיכון לשבץ מוחי, ב-29% את הסיכון להתקפי לב וב-26% את הסיכון לסרטן השד. למרות שהטיפול ההורמונלי נמצא במחקר גם כמקטין את הסיכון לסרטן המעי הגס ושברים בירך, ממצאיו עוררו סערה, והובילו לירידה משמעותית בטיפולים הורמונליים למניעת תסמיני גיל המעבר בקרב נשים במדינות המערב, לרבות ישראל.

 

בהמשך הקשר שבין טיפול הורמונלי בגיל המעבר למחלות לב וסרטן השד הפך לשנוי במחלוקת בקהילה הרפואית, והוביל לממצאים סותרים במחקרים שונים הממשיכים להסעיר את הקהילה הרפואית.

 

בשנת 2007 שבו בהדרגה רופאים רבים לתת מרשמים לטיפול הורמונלי לתסמיני גיל המעבר על רקע הסתייגויות שונות לממצאי המחקר המקורי, אם כי במקביל הוסיפו להתפרסם ראיות המחזקות את הממצאים המדאיגים. כך, למשל, מחקר שפורסם בכתב העת "ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" מצא כי ירידה שחלה בארה"ב בשימוש בטיפול הורמונלי בעקבות הפרסום משנת 2002 הביאה לירידה של 6.7% בשכיחות סרטן השד בקרב נשים אמריקאיות כבר בשנת 2003. מחקר ממאי 2009 מצא כי הורמונים בגיל המעבר מעלים כעבור חמש שנים את הסיכון לתמותה מסרטן הריאות ב-60%. ומחקר שהופיע באוקטובר 2010 בכתב העת JAMA של ההסתדרות הרפואית האמריקאית, והתבסס על מעקב אחר 12,788 נשים בגילי 79-50 למשך 11 שנים, העלה כי הסיכון לתמותה מסרטן השד בקרב נשים שטופלו בהורמונים לתסמיני גיל המעבר גבוה ב-96% בהשוואה לנשים בקבוצת ביקורת שטופלו בתרופת דמה, וגם הסיכון הכולל לתמותה בקרב המטופלות בהורמונים גבוה ב-57% בהשוואה לקבוצת הביקורת.

 

ביולי 2013 פרסמו רופאי המשפחה מסמך הנחיות בו חזרו על עמדה שחשפה אותם בעבר לביקורת מצד עמיתיהם הגינקולוגים המומחים לטיפול בגיל המעבר, וקבעו כי על סמך הראיות הידועות כיום - אין הצדקה למתן טיפול הורמונלי חלופי לכלל הנשים בגיל המעבר, ולנשים שסובלות מתסמיני גיל המעבר מומלץ על טיפול הורמונלי חלופי לזמן הקצר ביותר ובמינון הנמוך ביותר.

 

בסקר של מכון גרטנר במימון המכון הלאומי למדיניות בריאות שפורסם במארס 2010 נמצא במדגם של 814 נשים ישראליות בגיל המעבר כי 30% נטלו טיפול הורמונלי חלופי, בהן רק 5% מהנשים הערביות.

 

מזהמים

 

ברשימת החומרים המוכחים כמסרטנים בבני אדם כלולים גם כימיקלים שנקשרו במחקרים לעלייה בסיכון לסרטן השד. סיכון נקשר בעיקר למזהמים שמבניהם הכימי הופך אותם למשבשים את פעילותם של הורמונים בגוף בעקבות חשיפה מצטברת.

 

לפי הקרן הישראלית לבריאות ולסביבה (EHF), כיום מוכרים 216 כימיקלים שהוכחו במחקרים בבעלי חיים כגורמי סיכון לגידולים בבלוטות החלב, ובהם כמאה לפחות המצויים בשימוש רווח, לרבות פחמימנים ארומטיים רב טבעתיים (PAHs) המצויים בעשן הנפלט מכלי רכב ותחנות כוח, עשן סיגריות, ומזון שעושן או נצלה בגריל; חומרי חיטוי המכילים תחמוצת אתילן; מוצרי פלסטיק, חומרי הדברה וחומרי ניקיון למיניהם.

 

מחקר אמריקאי שפורסם ביולי 2010 בכתב העת Environmental Health מצא כי נשים שדיווחו על שימוש נרחב בתכשירים לניקיון הבית היו בסיכון גבוה פי 2.1 לחלות בסרטן השד, ונשים שדיווחו על שימוש נרחב במטהרי אוויר היו בסיכון גבוה ב-90% לפתח את המחלה. סיכון מוגבר לסרטן השד גם אובחן בקרב נשים החשופות לכימיקלים וקרינה מייננת במקומות העבודה, לרבות רופאות שיניים וטכנאיות רנטגן.

 

כימיקלים נוספים שנקשרו במחקרים לסרטן השד כוללים את ביספינול A, כימיקל שמצוי במוצרי פלסטיק רבים שמדינות רבות לרבות ישראל הגבילו בשנים האחרונות על הימצאותו בבקבוקים לתינוקות. במארס 2014 דיווחו חוקרים אמריקאים מאוניברסיטת טקסס בכתב העת Journal of Steroid Biochemistry and Molecular Biology כי ביספינול A נקשר למולקולה בגוף בשם RNA HOTAI, והשילוב הוא זה שעלול לגרום להתרבות מסוכנת בתאי רקמת השד ומעלה את הסיכון להתפתחותם של גידולים בשד.

 

המזהם דיוקסין TCDD נקשר במחקרים ספורים לסרטן השד, ולפי אחד המחקרים משנות התשעים שנערך בקרב מעל ל-30,000 איש, חשיפה למזהם בבית דרך עבודתם של בני זוג העלתה ב-30% את הסיכון לסרטן השד.

 

כמו כן נמצא במחקרים בבעלי חיים כי חשיפה מצטברת לחומר הדברה מסוג אטרזין (Atrazine) מעלה את הסיכון לסרטן השד. באירופה נאסר השימוש בחומר משנת 2005, ובישראל חלות מגבלות על השימוש בו מאז שנת 2013, אך בארה"ב עוד נעשה בו שימוש בשדות חקלאיים.

 

טיפולים רפואיים למניעת סרטן השד

 

מוסדות רפואיים פיתחו ברבות השנים מספר פרוטוקולים טיפוליים למניעת סרטן השד, המיועדים כיום בעיקר לנשים בקבוצות סיכון למחלה - לרבות נשים עם סיפור משפחתי של סרטן השד והשחלה בקרב קרובות מדרגה ראשונה או נשים נשאיות המוטציות הגנטיות המעלות את הסיכון לסרטן השד והשחלה (שלוש מוטציות בגנים BRCA1 ו-BRCA2).

 

טיפול תרופתי למניעת סרטן השד מומלץ לעתים בתרופות אנטי הורמונליות, אך נחשב עדיין לשנוי במחלוקת בקהילה הרפואית. הטיפול העיקרי מסוג זה ניתן כיום בתרופות טמוקסיפן (Tamoxifen) או רלוקסיפן (Raloxifene), החוסמות קולטנים לאסטרוגן בתאי רקמת השד, שהשימוש בהן רווח כטיפול נוסף לכימותרפיה מאז שנות השמונים. מחקרים שסוכמו בנייר עמדה של החברה האמריקאית לסרטן (ACS) מראים כי בקרב נשים בסיכון, נטילה יומית קבועה של טמוקסיפן או רלוקסיפן מפחיתה ב-38% את הסיכון לסרטן השד. טמוקסיפן מפחיתה את הסיכון לסרטן השד בשיעור של 13% עד 48% ורלוקסיפן מפחיתה את הסיכון למחלה בשיעור של 18% עד 58%, במחקרים שונים.

 

מחקר נרחב מבריטניה אודות סרטן השד הקרוי IBIS-I Trial שממצאיו התפרסמו בדצמבר 2014 בכתב העת Lancet Oncology, העלה כי לנטילה קבועה של כדור טמוקסיפן (20 מ"ג ליום) השפעה המונעת 30% מהסיכון לסרטן השד, הנותרת קבועה לפחות עשרים שנה. ביוני 2013 דווח כי התרופה החלה להינתן כטיפול מונע לנשים בסיכון בבריטניה על פי פרוטוקול טיפולי של המכון הלאומי לבריאות ומצוינות קלינית בבריטניה (NICE).

 

מחקר אמריקאי שפורסם בינואר 2015 בכתב העת "ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" העלה כי ממצא שכיח בביופסיית שד הקרוי 'היפרפלזיה אטיפית' מעלה את הסיכון לסרטן השד, והחוקרים מארה"ב אף המליצו על נשים עם ממצא מסוג זה לבחון את האפשרות לנטילת תרופות אנטי הורמונליות למניעת המחלה, אולם הספרות הרפואית מעלה כי רוב הנשים כיום נוטות להימנע מטיפול מונע לסרטן השד בתרופות המשמשות גם לטיפול בחולות. לפי נתונים מתוך סקר לאומי שבוצע בארה"ב בשנת 2010, רק 0.03% מהנשים בגילי 35 עד 79 בארה"ב נוטלות בקביעות טמוקסיפן למניעת סרטן השד ו-0.21% נשים בגילי 50 עד 79 נוטלות רלוקסיפן לצורכי מניעה, שיעור שהוגדר במחקר האמריקאי כזניח.

 

לנשים בסיכון מומלץ לעתים גם על טיפול כירורגי מונע באמצעות כריתה מונעת סרטן השד, טיפול המוצע לעתים גם לנשים שחלו בסרטן השד ביחס לשד השני להפחתת הסיכון לחזרה של המחלה. לפי נייר עמדה של המכון הלאומי לסרטן בארה"ב (NCI), ניתוח כריתה מסוג מסטקטומי בשתי השדיים מפחית ב-95% את הסיכון לסרטן השד בקרב נשאיות המוטציות בגנים BRCA1 ו-BRCA2 וב-90% את הסיכון למחלה בקרב נשים עם סיפור משפחתי של סרטן השד. הסרה מונעת של השחלות, המומלצת אף היא כטיפול כירורגי מונע לסרטן השד והשחלות, מפחיתה ב-90% את הסיכון לסרטן השחלות וב-50% את הסיכון לסרטן השד בקרב נשים בסיכון. בקבוצת הסיכון לטיפולים כירורגיים מונעים נכללות גם נשאיות של מוטציות גנטיות נוספות שנקשרו במחקרים למחלה, לרבות בגנים PTEN ו-TP53.

 

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: