30.08.16

להיות במסגרת זה כמו להיות שבוי למגבלה.
איזה זין זה.
כל פעם כשאני חושבת שהדכאונות מאחורי,
אני מכניסה את עצמי לבית כלא הזה, למסגרת המרובעת...
הצפויה והמתובנתת מידי שמוציאה לי את המיץ מהחיים.

אני אומרת את זה עכשיו מתוך היבט כזה שלילי, כי המסגרת הזאת מפריעה לי לכתיבה. במיוחד עכשיו כשהיא חסרת איפוק ומעצורים או חסרת יכולת מינימלית להשתלט על עצמה.
אני לא כמו הרבה אנשים. יש לי תקופות מוזרות והזויות בהן אני פועלת כמו רובוט שלא יודע איך הולכים לישון, הוא רק יודע קרוא וכתוב והלב מתכת שלו איכשהוא עדיין מצליח להרגיש דברים. 
אבל כשהייתי בדממה בחמש שנים האחרונות, מסגרת היא מה שחיפשתי. עגולה ככל הניתן, כדי שלא יהיו לי שום פינות לברוח אליהן... משום מה כשמוטי אמר לי שיש לי קושי להשאר במסגרת, ביססתי את תשובתי על- "תלוי.."
"כל מסגרת שהיא.. רק לא מרובעת" עניתי לו. 

כי כשמגדירים אותך כמרובע, למעשה מאפיינים את שארית חייך והלאה. זה מקובע, זה צפוי, זה קל לחיזוי, זה אופי ומנטליות סטנדרטיים. משעממים. חסרי מוזה; מן איפיון כזה שמנסה גם להשתחל ולהתנחל לך בתוך החיים.

בערך כמו שהחיים שלי מתנהלים...

תוך כדי  כתיבה על מחאה מעודנת כנגד המסגרות ככלל, אני נאלצת להודות שאני  אדם שזקוק להן. אולי לא רוצה אותן, אך בהחלט זקוק להן. רק שאני לא יכולה עם הפינות החדות. לשם אני בורחת ושם אני נפצעת.

להכנס למסגרת עבורי זה לישון בזמן, כמו שכולם מבקשים ממני ואין בי יכולת לציית ולבצע, כי הלילות המאוחרים והקטנים הם האהובים עליי. כל העולם ישן, ובזמן הזה, הלבד שלי הוא הכי פרטי ושקט שיש.  להתקבע במסגרת, זה לשטוף את האוטו, כשלמעשה אני מבינה שאני לא רוצה לשטוף אותו כי הוא מלוכלך בדיוק כמוני. ואני שלמה איתו ככה.  זה להתקבע עכשיו בתבנית, זה לחזור לעבודה. זה להתמודד עם העולם. העולם שאני צריכה לדעת לשים לו גבולות. זה עוד פעם להיות אחראית, כשאני מרגישה שזה גדול עליי. 
והכי טראומתי, אני מפחדת שזה יבריח לי את הכתיבה.

ידכא אותה. כמו אז. שהפכתי להיות מיינסטרים שמידי פעם כותב כמה שורות יומיומיות בסמרטפון, הכלי כל יכול הזה, שהשתלט לכולנו על החיים. וזו נקודת אל חזור, לעולם לא נהיה יותר דור פשוט שיודע להנות מדברים פשוטים, ליצור אמנות פשוטה, לדבר פשוט. לחשוב יותר.

כמו שעמוס קינן קבע ולביא סיכם זאת בפזמון- "כל הנחלים זורמים לים", זו ממש אימרה נצחית. בדיוק כמו השיר. מילים פשוטות, מנגינה פשוטה, קול אותנטי. אמנות פשוטה. הפשוט יישאר לנצח, למרות מלחמתם של המודרניים... ועם זאת.... כולם בסוף נכנעים לזרם שייסחף גם אותם.

מי שמצליח למצוא את מהותו, לא חי במסגרת מרובעת... הוא חי במסגרת עם פינות עגולות. בדיוק כמו המסגרת שאני צריכה למצוא לי להשכרה. כזו שעדיין אוכל לברוח לפינות, אך אולי הן לא יהיו פוצעות כל כך.
מי יודע.. אולי הן יהיו נעימות יותר. רכות יותר. כמו משהו שעדיין לא היה לי. כמו מסגרת שאוכל למצוא בה את מהותי, ולחיות עם הפינות בשלום. ואולי אני לא צריכה להשכיר. אני צריכה לבנות אותה בעצמי.