אתמול חזרתי מהפגישה עם מוטי ושוב נתקעתי בוהה בחלל. למעשה הייתי באמצע התכתבות עם אלכס. מתנות לראש השנה, שנמצא על הסף, מהעבודה שלו, חיכה שאבחר ואגיב ובינתיים כל הגוף שלי כאב. אדוויל-קלאסי-כפול, היה עתיד להשפיע כל רגע... שניה לאחר מכן, מצאתי את עצמי לוקחת נשימה, כשהטלפון שלי חיכה שקובי יענה לו. 
כנראה שהרגע הזה הגיע, להתמודד עם הבוס. לא שמתי לב. פעולת החיוג הייתה באינסטינקט לא מודע, עד שנשמע צליל חיוג.

 המנהל שלי, שממש טיפח אותי ולא וויתר עליי אף פעם. להפך, הוא נתן לי בראש, כל פעם שהייתי צריכה לקבל אחת, כדי לחזור לקרקע. טען שאני זו שוותרנית, אני זו שוויתרתי לעצמי ובחרתי לעשות לעצמי חיים קלים; אני קצת יוצאת מדעתי, שוברת את הכלים. הוא היה רודה בי לקחת צעד אחורה, לראות את התמונה הגדולה.

הוא נתן לי פתרונות על מגש של כסף ולא הפנה לי גב. במיוחד בשיחה ספציפית זו.
לקובי יש את כל הזכות לבוא ולהטיף לי. הוא האדם האחרון שייחלק עצות המבוססות על כלום. הלב שלו דימם פעמים רבות, ועל אף שהוא מן דובי רוקיסט שנראה קשוח לאללה. כזה עם הזנב סוס שמעניק לו את המעמד של 'ההוא עם הקוקו, כן, בחור טוב", הוא רגיש לאלף עזאזל. הוא חווה, נבנה ראה, נהרס, נבגד, ירד מנכסיו והתחיל את הכל שוב פעם מההתחלה, כי החיים לימדו אותו שאין ברירה. 

והרבה פעמים החוסר ברירה, זה מה שמניע אותנו להמשיך, לא התקווה. כשיש לנו תקוות, אנחנו הולכים לאיבוד, מתפזרים ומתאכזבים בדיוק באותה מידה. כשאין ברירה, הדברים יקרו כפי שיקרו. הדרך ברורה ואין הרבה צמתים בדרך, שיביאו אותך לאיבדון.

קובי לא עצר לנוח ובסה"כ הוא בחור טוב, שגם הסתבך והוא מנסה להמשיך לחיות בכבוד.
וזה דבר שאכן יש לו. זה מה שהוא נותן לאנשים וזה מה שהוא דורש חזרה.
כשהוא ענה לטלפון, התכוננתי להגיב באותו טון, מופתע לטובה וגבוה,
אבל מסתבר שאני לא יכולה גם לשלוט על הצורה שה"היי" שלי יוצא מפי. הוא נשמע עקום ומדוכא.
מיהרתי לכחכך בגרוני וחזרתי על עצמי בגרסה ערבה יותר.

ברור שהתגעגעתי אליו, כשהוא שאל את זה בקטע רטורי והצמיד לי את הסופית הפולניה לשמי הפרטי. כינוי שהמציא לי שתפס חזק, מהיום הראשון שהתקבלתי לעבודה, עניתי לו בדיוק ככה. כי באמת התגעגעתי. אי אפשר לומר שמחסני תאורה הייתה משרת חיי... אפילו לא קרוב. אבל היא הייתה מן סוג של בית.
משהו שקובי דורש בחנות, זה להיות חברים. והוא תמיד אמר לנו שכל אחד מאיתנו הוא הילד שלו.

"..כל אחד ואחד מכם. ואף אחד לא ירגיש פה בעדיפות שניה". הוא נתן למילים משקל. הדגיש את ההברות כדי שחלילה אף אחד לא יתבלבל. כולם שווים, כולם משתפרים, כולם טובים בעיניו. הוא בנה את הצוות שהיינו. 
ככה הוא היה חופר לנו בכל שיחת צוות שבועית. וכך באמת היה. על הנייר זה באמת נשמע כמו איזה אבא בגיל העמידה. או סבא עם 11 נכדים שדואג לאהוב את כולם ללא הבדלי גזע, דת ומין...והוא סה"כ בשנות השלושים שלו. 
לא נראה לי עדיין שעבר עוד חצי עשור...

ועם זאת, יש משהו באיך שהוא ניהל אותנו כצוות. בכל זאת, זו עבודה של מכירות. האמביציה, כושר הביטוי, התחושה הטובה והיחסים הבריאים והחיוביים משפיעים על אוירה עם הלקוח.. תהליך של מכירה ובלה בלה.

אבל לקובי גם מאוד אכפת. זו חנות קטנה, לא גדולה. סה"כ בנויה עבור חמישה עובדים, לא יותר. הביתיות מאוד מורגשת. הלקוחות הקבועים, טקסי הקפה של הבוקר. ובדרך כלל כשמישהו לא חש בטוב, כולם עוזרים ותומכים. וקובי לא מקבל שום צורת עבודה אחרת. 
אם אפשר, אוכלים ביחד. אין דבר כזה להכין רק לעצמך קפה. 
הדבר שהכי מייחד אותו בגישה שלו לעובדים תחתיו, היא הטבעיות שלו בלפרגן, אם עשית עבודה טובה, הוא יתגמל. ייתן מילה טובה. חשוב מזה, הוא ישים לב. וזה נדיר. להבדיל מנהלים שאוהבים לראות שחורות ותמיד לחפש איפה אתה לא בסדר, הוא הגרסה האופטימית והבונה.

הוא הקשיב לי בעניין רב. שאל שאלות. נתן לי חיזוק מאוד לבבי  ודווקא נשמע שמח שיצרתי קשר.
התנצלתי על הכל. אולי לא בהתמקדות על כל עניין ועניין, אך הוא ידע על מה דיברתי בדיוק. סיפרתי לו על העניין הפסיכיאטרי כי מגיע לו לדעת... הוא ראה אותי בכל מיני סיטואציות וידע כמעט הכל ממה שהתרחש בחיי. הוא מיהר להדגיש באוזני שהכל טוב ויפה שהוא המנהל שלי, אבל חשוב שאדע שקודם כל אנחנו חברים.
יש מורים לחיים. יש גם מנהלים לחיים. הוא אפילו פלט משהו על חזרה לעבודה-
אני הודיתי שאני מתביישת. לאור תרחישי הסוף. 

הוא קטל אותי בכך שקבע שאני אנושית. עם ראש על הכתפיים. שהוא ראה את ההדרדרות שלי, אך היה גבול עד כמה הוא יכל לעזור לי, אז בזמנו. ואני מבינה את זה. זה ברור מאליו שאי אפשר לעזור לבנאדם, שלא מוכן לעזור לעצמו.  
  הוא אפילו הציע שניפגש. ומתברר שיש לי תוכניות להיום בשעת בראנץ' כלשהיא. הוא בטח עוד רוצה לשמוע. אני בטח אספר... כי לקובי יש דרך תמיד להוציא מכולם את הכל. 
אך אם להיות כנה, הייתי רוצה להתרכז במשהו אחר חוץ מעצמי. התחלתי אפילו אני, להציק לעצמי...

זה השאיר אותי עם טעם נחמד בלב. זה הוריד ממני אבן אדירה ששיפשפה לי ועשתה לי כואב. ואני די מצפה למחר. באמת התגעגעתי אליו. הוא מן דמות כזאת שעדיין לא הייתה לי בחיים עד שפגשתי אותו. מישהו עם כוונות טובות ונטול אינטרסים למעט קפה פשוט של עילית בבוקר.
 לפחות הבוקר הזה אני יכולה להגיד שתלשתי את הפלסטר הראשון. וזה לא שרף כמו שחשבתי שזה ישרוף.