04.09.16

השפיות שלי כל כך קלה להסתה. שפיות נלקחת כמובנת מאליה. זה בגלל שהיא נועדה להיות מנגנון
תקין מלכתחילה, אך לא תמיד זה המצב. לפעמים אנחנו פשוט נופלים לתוך בורות בלי היגיון
ומשהו בחיווט מתחרבן. כמה ברגים השתחררו ארצה, אל העם וככה אתה גם מתנהג.
קצת לא שפוי. קצת מחשבות גדולות על עצמך. כמו 'אחד שירד אל העם', כמו אחד שסופסוף, הבין את מהותו בחיים האלה,
אתה באמת חושב ומאמין שאתה הדבר הטוב שאלוהים ינציח... 
אני אשכרה עוברת ימים כאלה.

 כי אלו פשוט ימים שכאלה. ימים טובים. ימים שאני מברכת את היקום על כל הטוב שהוא העניק לי. ואני אסירת תודה על כל הדברים הלא ברורים מאליו, כמו משפחה ו"יציבות" כלכלית. 
שהרי זה הבסיס לחיים עצמאיים בסה"כ. ומה נשאר עוד כדי להיות עצמאי?
יש. יש עוד כמה דברים שצריך ללמוד, לפני שיוצאים לשטח, כמו להאמין בעצמך ולעמוד מאחורי אמונותיך.

כמו שכישלון הוא רק עוד צעד כדי להצליח.
וגם לדבר בקול רם ולאמץ דעה שמשמיעה אותך, לא תזיק לך, כשתצא לעולם האמיתי.
כן. בוודאי. חייבים ללמוד את זה בשלב מסוים בחיים. שמישהו יהרוג אותי, על מה שאני עומדת להגיד, אבל כל הידע הזה נרכש דרך טיפוח בילדות. ותאכלס אם לא הייתה לך יציבות אז,
על מה בדיוק עומדים החיים שלך עכשיו? 

השפיות פשוט מבקשת ליפול ארצה ולנוח מעט, כי היא התעייפה..... אחכ מגיעה ההתמוטטות, שלוקחת איתך גם את כל העצבים, אתה משתטח. ואז אתה מבין שאיבדת את זה. כל הנוירונים, שורצים לידך, על הרצפה. 

התובנות מהמפגשים האחרונים עם מוטי עדיין מחלחלים ומשתקעים והם תפסו הרבה מקום למחשבות, שעודדו אותי שלא להתרכז בכל השאר ושוב נשאבתי אל תוך עצמי. ברור לי שתוך כדי טיפול אני צריכה להגיע להשלמות עם עצמי ולהתמודד איתן. אחרת מה הטעם?
ועדיין אני מרגישה עשרה שלבים לפני שלב ההשלמות... יותר בשלב המחשבות. ואסור לחשוב.
לחשוב מביא מחשבות בנאליות. אלו הופכות להיות עם כוונה ואז הן פשוט שואבות ממני את כל הכוחות והן הופכות אותי אגואיסטית. כלבה אגואיסטית.

במערכות יחסים זה מתבטא בצורה הכי נוראית.
כי מערכות יחסים, לא יעזור מה יגידו, בסופו של דבר מבוססות על תן וקח. היחס בין השניים משתנה בהתאם לרמה הבריאה של הקשר, אבל בגדול ככה אני תופסת את העניין הזה. וכשאתה לא מקבל הרבה במערכת יחסים, הדרך לבאות חדה וברורה. הדרך מסתמנת לאיבדון. ככה או ככה.
  כאן, אני חייבת להגיד שאני נכשלת, כישלון חרוץ. (נשים את הדפוסים הישנים רגע בצד ונתמקד בהווה) אני לא חברה לחיים, או מתנהגת כמו מאורסת אופיינית. אני חברה לעצמי, כי אני לא רוצה שום חברים אחרים. אף אחד לא קולט אותי כמו שאני, מבלי שיהיה לו מה להגיד על זה. ואני לא מאורסת כיפית, כי הראש שלי וכל מה שנמצא בתוכו, עוד לא התפנה לגמרי כדי שאוכל להתרכז בכל הגחמות החתונתיות השוליות והקיטשיות. 

הקטע המבאס בסיפור, הוא שאני רוצה לרצות את זה.
"אבל את אגואיסטית", הפטיר מוטי, באחת הפעמים כתגובה לדברי הנ"ל.
"ולמה שלא אהיה אגואיסטית," הפטרתי חזרה
"את עכשיו ממש.. כאילו מתבגרת... את ממש בתהליך התבגרות מאוחר" אמר מוטי,
כשהוא קודח יותר לעומק, בעודי ממשיכה לדבר אל תוך דבריו
"כי אף פעם לא באמת הייתה לי את ההזדמנות לחוות את זה" השלמתי בעיניים דומעות "ומגיע לי"
ואז הייתה שתיקה. וכמה חילופי מבטים מהורהרים.
 
קיללתי את עצמי בפניו; איך אני יכולה לתרץ את כל זה, משברים קורים כל הזמן, הם לא חריגים...
לא הייתי אמורה כבר לדעת להסתדר איתם?
"לא" קבע משמעית.

אני בת 29 ועל הנייר, החיים שלי נפלאים. על מה אני בוכה. על הנייר, תמיד יהיו אנשים שידאגו לי וירצו את טובתי, מישהו נדיר, בחר בי, להתחתן איתה. יש לי קורת גג. בינתיים, עד להודעה חדשה, אני עדיין על תקן ה"בדרכ בריאה". יש לי אמצעי בריחה מהמציאות. טעמתי מה"חיים האקדמיים" ויש לי פאקינג תחביב.
מוטי: "כן, אבל את רק כותבת על הנייר, את לא חיה בו"

אבל הנה, זה גם נכון. כל מי שדואג לי, דואג לי בצורה אחרת לגמרי. לא תמיד כמו שאני רוצה, או כמו שאני צריכה. יש לי קורת גג מושכרת, לא באמת שלי... אני בדרכ בריאה. חוץ מהפעמים שאני לא. ואמצעי הבריחה שלי, לא מצליחים להבריח אותי כפי שאני רוצה וגם לא מספיק רחוק.. לאן שפעם רציתי.
את החיים האקדמאיים, צריכים לאכול בשלושה ביסים לפחות. ללעוס טוב ורק אז לבלוע. ולקבל את התעודה המחורבנת. ואני מבסוטה רק מכך שטעמתי!

"תני לעצמך קצת קרדיט. את לא משחררת לעצמך." אמר מוטי בחמלה במפגש אחר.
ופה בדיוק העניין, איך אנשים יכולים להיות כל כך סלחניים כלפי, על מה ולמה. לא הוכחתי דבר עבורם, מלבד וותרנותי הידועה לשמצה. כן, למדתי שאנשים הם הרבה יותר סלחניים מכפי שחשבתי שיהיו. ואני עדיין לגמרי טורקת עליהם את הדלת. 
"את קצת כמו ילדה" אמר בהססנות ולא היה לי ברור אם אמר או שאל
"אני לא קצת ואני לא כמו,"  קבעתי. "אני ילדה". 
"ומאיפה זה מגיע?" 

פתאום כשכל העניין הפסיכיאטרי נכנס לתמונה, כל השגעונות מקבלים פרופורציה ומידות שקל למדוד אותן. ואולי זוהי הסיבה? הגורם שמסביר אותי. הבדל ששרף את יערות הכרמל? וגם אם כן, אני לא יכולה להפוך את המטרד הנפשי הזה להיות התירוץ לכל בעיותי. זו זעקה נואשת לדמות אחראית בחיי. אני יצאתי להפסקה מזה וננעלתי בחוץ.
אני מקווה שאנשים מבינים שהמצב הנתון הזה, לא נובע בשל  גידול זעיר במיקום רגיש.
אף ניתוח לא יכול לכרות ממני את המציאות, שעימה אני עודני לא חזקה מספיק  להתמודד.

"לא יודעת. אבל אני מתנהגת ככה, אתה יודע על מה אני מדברת" אמרתי כשישרתי אליו את מבטי.
"כן...
את אולי גם קצת פחות רוצה להתמודד.. ?
  מתבצרת במקום בטוח, בבית אלכס מגן עלייך. יכול להיות?" המשיך ללחוץ
"גם," הודיתי והשתהיתי לרגע
"מה עוד?" מיהר להכות בברזל כל עוד הוא חם. מוטי קרא אותי בקלות.
"לפעמים זה גם פשוט קורה" מילמלתי במונוטוניות
"לפעמים את מרגישה שאת קצת לא שולטת בעצמך? 'איך הגעתי לזה..את לא מבינה.'פתאום את שומעת את האסימון.."

לפעמים.
כן.
לפעמים לעשות את הטעות הגדולה, מרגיש לי כמו הדרך הנכונה. וזו מן שריטה שעירה שפצעה אותי, מתישהוא, בחיים האלה, ללא כל זכר של הרגע המדויק, זו שהביאה את הגורל לעזאזל... השריטה הזאת שלי, היא הפצע הפתוח בכף רגלי, שמשאיר אותי כואבת מכדי לדרוך ולהמשיך ללכת.