יש מקום כלשהוא, שמחכה לי וקורא לי. כל מקום מלבד פה. נחנקתי.

הרחובות של חיפה חדרו לי ללב וקראו מתקפה, אז אני מתגוננת. שוב פעם בשתיקה המאוסה. נמאס לי לדעת מ"הצרות" שלי. אפילו כשאני מדברת עם עצמי בראש, או יותר מדויק, כותבת, בא לי להעמיד את עצמי במקום. על ההתבכיינות המיושנת והחוסר מעש, או לחילופין, ההתעסקות הכפייתית למשהו, כאשר כל השאר, לא קיים עבורי... בהגדרה הכללית...

כל כך לא מאוזנת. כל כך מורגש. כמו עליה במדרגות. קשה מאוד להתעלם- בלתי אפשרי, אפילו. רודפת ובורחת. מחפשת חיבוקים, אבל רק כאלה שהם רחוקים. להתקרב מלחיץ אותי. הפכתי להיות בדיוק הטיפוס שהכי לא רציתי להיות עם השנים...
אין לי מושג במה זה קשור ומהיכן זה נובע, אני יודעת שזה חתיכת עצם שתקועה ממש בגרון והיא גורמת לי להחנק, שכן הייתי מעדיפה משהו אחר תקוע, חוץ מפאקינג עצם בגרון...
שכן האידיאל של כל עצם, הוא להיות תקועה, עד שהיא מתחילה לשרוט כשאתה מתחיל לדבר.

כשהייתי זאטוטה התקוות היו גבוהות, אני לא יודעת איך הייתי חצופה כל כך כדי לקוות. לא התקדמתי הרבה מאז... אני בשלב ביניים כזה. שלב התבגרות, כמו שמוטי אומר.
 בימי הטובים, אני מספיקה מלא דברים, מלאה באמונה עצמית, אלוהים יודע מהיכן היא צצה לפרקים, והטונים שלי עולים במן אופטימיות שאליה מתלווה גם ווליום מפתיע. אני עצמאית לחלוטין, אבל אני לא אוהבת את זה, ומכאן התלותיות בכולם; באמא במרוץ השנים ומבחינה מסוימת גם באבא, תלויה על הטיפול, תלויה באויר, תלויה בכשלון והצלחה. תלויה במצב רוחם של אחרים, במצב רוחי שלי. תלויה בסיטואציה, נקלעת לסיטואציה... אותו חרא. זה מפחיד אותי. הנה אמרתי.

העולם, מפחיד אותי; שינוי, התקדמות... הצלחה.... לא יכולה.
ועדיין, מי שמכיר אותי כלפי חוץ, רואה את שני ההפכים שלי... ההפך העלוב שלי, ששנים דורך במקום, ואת ההפך שהם אוהבים לראות בי; את החמודה ההיא.
זאת שמתנהגת לא כמו שהיא נראית. אני נשמעת כמו ילדה קטנה.

הקול שלי לא משתווה לנערה של בת 16. ויש שעדיין מבקשים ממני ת.ז, על כן אברך ואומר "אמן".
ביולי שנה הבאה אאבד עוד שנה ותגדל לי עוד שערה לבנה בולטת עם אמירה. היא תצטרף לקהילת השיבה שמתנהלת על הקרקפת שלי. והיא בטח תזמין עוד כמה כמוה. כדי שתהיה לי עוד סיבה לדמוע....

הפנים שלי לא ממש השתנו מאז שהייתי תינוקת. אני תינוקת מגודלת, מתולתלת לפי החשק ואני מרגישה 15 שנה מבוגרת יותר מגילי.  אני בהחלט מודעת שהתלונות שלי הן שוליות, מסכנות, עלובות, קורבניות שכאלה... ואני נוטה להסכים. למעשה אני מסכימה בוודאות, אבל עם הפנים שלי, לקח לי הרבה מאוד זמן להסתנכרן. עד לפני כמה שנים, כמעט אף אחד לא לקח אותי ברצינות.... להתעצבן בקולי קולות, עבורי בהחלט היה חסר טעם, לא בגלל שחבל על האנרגיות... פשוט לא היה לי שום סיכוי להשפיע... 
רוב חיי, הייתה מוטלת עליי אחריות פנטומאית- תעשי מה שמצפים ממך לעשות כדי שכולם יחייכו וילכו לישון שמחים. בקיצור, תשתקי ותהיי ילדה טובה, באמירה מאוד בוטה. וזה נוגע כמעט בהכל.

הרושם הראשוני שנתתי באנשים היה... מתוק. או מפלרטט, לא מרשים במיוחד... או נחרט במוח..
מתוק ומפלרטט. אני חמודה פלרטטנית... מסתבר. משהו בהתנהלות שלי דפוק, אני לא רואה את זה בהווה, אלא הרבה אחרי שהייתי חמודה וטובה מידי. או פלרטטנית באופן ברור מידי. וברוב הפעמים, לא לזה התכוונה המשוררת....  

והעניין הוא שאני לא עשויה מזה בכלל... אני לא מתכוונת לפלרטט ואני נראית חמודה, אולי כלפי חוץ. לא לעצמי. ולעיתים גם לא לאחרים. אבל זו אני; צריך קודם כל לאהוב אותי ורק אחכ לדעת כיצד לשנוא אותי. 
אז פיתחתי קונפליקטים ... אני לא אהיה מה שמצפים ממני. איפה שהוא אף פעם לא הבנתי את זה ככה.... סופסוף כתיבה עם תובנה בזמן אמת.... זה יותר משחרר מאורגזמה.  ככל הנראה, זה מה שהביא שנים מרדניות לא תקינות ואת כל מה שאני עושה עכשיו, מתנתקת... תזכורת להמשיך עם האבחון, אם לא, אני אקבור את עצמי. בפירוש...

אני מרגישה ממש רע עם זה, אבל קשה לי להאבק עם עצמי. ממש קשה לי, אז אני מנסה לכסות את זה בכל הבולשיט של הכתיבה. כתיבה היא לא פאקינג תרופה, אני חוזרת בי, מכל אותן פעמים שכן חשבתי ככה. היא סם, היא רגיעון ושיגעון אבל היא לא תרופה... בטח שלא תרופה מונעת... הממ... הלוואי. הייתי במקום אחר היום, אם כן...

בכל מקרה, עוד משהו לדשדש בו עם מוטי, להבין אותו הפוך, לישון על זה, להבין את זה נכון...
לפחות הדלקת נרגעה. לפחות לה יש תרופה, גם אם היא עדיין חוזרת, אנטיביוטיקה יש לי בשפע, כמו כל שאר תלונותי המעוררות את הקריזה בקצות האצבעות...

רק ברביעי סתמתי את הפה, אלכס שומע אותי וסובל אותי במשך כל ימות השנה,
הדבר המינימלי שאני יכולה לעשות עבורו ביום הולדתו, זה להיות כיפית, חייכנית וטיזרית,
כמו שהוא אוהב... 

 התעוררתי בצהריים, צחצחתי שיניים, התחלתי להקליט את השיר האחרון שיצא ממני, שלבטח אעלה עוד כמה שעות, כי זה משהו קטן שעושה לי כיף,  עשיתי הרבה הפסקות כדי לעשן קצת רוגע ואילתרתי עוגת יומהולדת הבנויה מפירמידה של עוגיות שוקולוד צ'יפס. כנר לכיבוי והבעת משאלה, נעצתי בוב מארלי מהמם, והנחתי על השולחן בסלון וזו חיכתה לו כבר שתגיע.
עוגיה, זו למעשה עוגה קטנה, לא? מובן שאם היה לנו תנור בבית, הייתי יוצקת לו ביתיות מקושטת בתבנית... אך לא זה היה המצב. מה גם שהמרכיבים לעוגה שלא דורשת תנור, גם לא היו לנו... הייתי חייבת לאלתר.. מישהו אמר לי פעם שהכי חשוב זה הכוונה. מוטו אוניברסלי שאני דוגלת בו עד המוות המר.

ואז התפניתי למכונת כתיבה החדשה שאלכס קנה לי במחיר מצחיק ועלוב.
והיא הרבה יותר חדשה משושי, המכונה הכותבת והזקנה. זו צעירה...
נולדה בשנות ה90 לערך והשם ביאטריס, פשוט ישב עליה פרפקט. 

אז ישבתי לכתוב על ביאטריס, ברכה כנה, אפלה ואופטימית... איכשהוא כל זה הסתדר ביחד, להיות ברכה שריגשה אותו. ככה העיניים הלחות רמזו. אפילו הרעדתי את הבית עם קאבר של שיר יומהולדת ש"מבוצע" ע"י  אנימציית פינגווינים.

אחכ הסתובבנו קצת בחוץ... היה נחמד לנשום אויר, אבל היה נחמד יותר לחזור.
חזרנו עם מלא סושי ונרקבנו מול הטלויזיה. בדיוק כמו שהתעקש,
בטוענה שזה הבית שלנו,  ואין מקום אחר שבא לו להיות בו.
בכללי הבית שלנו, הוא כיפי. אנחנו פשוט אוהבים אותו.
הוא כמו צימר עם הפגמים המעצבנים של שנינו.
רק חבל שהבית שלנו, לא היה יכול להיות במקום אחר. ורצוי היה עם איוורור.