כחלק מהטיפול אנחנו נפגשים עם עובדת סוציאלית מקסימה.
השבוע הייתה לנו פגישה מעט טעונה. ניסיתי להיות "מקצוענית בגרוש" ולהתעמת עם האיש שלי בפגישה ולהציג בפניו דעתי על ההתמודדות שלו. אני מודה, יש בי מעט קנאה (קנאת סופרים) על איך שהוא כחולה מצליח להיות כ"כ חיוני ואופטימי ואני עסוקה בלעלות על הר שמוציא ממני כל טיפת אנרגיה אפשרית. אני מותשת וחסרת מנוחה ועסוקה במקביל לכל פעולה במחרדות (מחשבות+חרדות) על מה שיבוא. הפרדוקס כאן הוא ששנינו עולים באותו הר ! ההסבר לכך, כך למדנו בשיחה שכל אחד אמנם עולה באותו הר, אך מזווית אחרת. את הזווית הזו לא ניתן לשנות. הוא החולה ואני בצד. הדרך והחוויה המחוברת לזווית הוא כנראה משהו שטבוע באופי ואולי בעצם גם קשור לזווית הלא ניתנת לשינוי. אז מה קודם למה? ומה קובע את הדרך והחוויה? מעמדך בהר (הזווית - חולה או בן זוג) או האופי שלך?

חשבתם פעם על מה שאנחנו שם בצד עוברים? אנחנו בעצם בצד החשוך. יש משפחה וחברים והם מאירים ועוזרים. אבל, ברגעים האינטימיים שלי עם עצמי, בוהה בירח מהמיטה לפני השינה או סתם בתקרה וכשאני חולמת בהקיץ, אני לבד. כשהמחשבות נודדות אני מרגישה לבד ולא מוגנת. אין לי מושג כמה רחוק הן יגיעו וכמה מפחיד זה יהיה.

על אלו דברים נוראים אתם חושבים?

הלילה חלמתי שאנחנו בפגישה עם העוסי"ת ואני ממש רבה עם בן זוגי ומוציאה את הכול על השולחן. מן העצמה של מה שקרה בפגישה האחרונה. התעוררתי מהחלום והרגשתי קצת הקלה ...כאילו זהו, אמרתי לו את זה ! בפָּנים. בלי לפחד. אבל עוד לא עשיתי זאת באמת. אפילו לבלוג קשה לי לשגר את הפוסט הזה.

אני מנסה להבין..כשאני בוכה בפגישות האלו או סתם פתאום אחרי רגע של ביחד...הוא בכלל מבין למה? האם הוא יודע ממה אני פוחדת? על מה אני מתאבלת? לאילו ימים שלא יחזרו עוד אני כבר מתגעגעת?
כן...אני פוחדת שיגיע היום ונצטרך כיסא גלגלים או חלילה שהוא ישכב במיטה ו...
אני עושה לפעמים דברים ומזכירה לעצמי ליהנות ולזכור כי אולי...

הוא אצל שכן ואני עורכת שולחן לשבָּת. הילד הקטן אצל סבתא, הגדול מבלה אצל חבר והאמצעי עם המחשב. אני באמת לבד עכשיו, גלגל"צ ברקע וזה זמן מצוין למחשבות לפרוח. כך זה ירגיש אם אהיה לבד?

חווינו בשנים האחרונות אבדן של כמה מכרים. צעירים. וכ"כ קל לי לדמיין אותי שם בצד השני. זה כ"כ נורא. אני יכולה לנדוד במחשבות לפרטים כה קטנים...של מה אגיד , מה יגידו, איפה אהיה...איך אגיב...

אז אולי נעשה פרגולה, ונטייל באיטליה ונלך למסעדה ההיא ו...ו... אי רוצה להספיק הכול לפני ש...
אתם מבינים? זה קורה גם לכם? אני קצת מתביישת בזה, זה אפילו מגעיל.

לפני שנישאנו היינו הרבה זמן חברים וזה מה שאנחנו עדיין, חברים. אני חברה שלו והוא, "החברה הטובה" שלי בהרבה מובנים.

האם יש דרך לספר לו את כל זה? האם זה בכלל כדאי? הרי אם לי זה עושה רע אז למה לשתף אותו בכלל?

"ספרי לחברה" יש אומרים. "אשתדל" אני אומרת לעצמי. למי אתם מספרים?