יש רגעים שהוא משגע אותי. לא מבינה אותו. לא יודעת מה הוא רוצה ממני. אפילו לא ברור לי אם זה קשור למחלה או לא. קצת היה גם קודם וקצת נוצר אחרי.
יום שבת...אחרי ערב חג + חג + שישי ...וחופש של שבוע לפנינו. כיף כי יש לי תוכניות להפוך את הבית ונורא כי אני מרגישה מחנק.
אמרתי לו שאני מבואסת כי כלום לא קורה בחופש הזה. הוא מיד קפץ ואמר אז בואי ניסע ו...ו...יופי ! מה נעשה? טיול תיירים באוטו? ללכת לטיול זה לא בשבילך הרי, אז מה? "אין לי בעיה להיות בבית...אני אוהבת להיות בו אבל אני רוצה לעשות דברים" ושוב הוא קופץ ומכריז "אין בעיה, מחר מזיזים עניינים".
מחר הגיע...ואני מזיעה בגינה ומתחבטת עד לערפול חושים איך לנתב את הצנרת ואיך לשרטט את קו האבנים. מחברת עוד צינור ומבינה שהיום אין בי את הכוח לסיים ובטח לא לשתול. אין מי שיעזור והכי גרוע (כי בסה"כ אין לי בעיה עם עבודה לבד גם אם היא קשה) שאין מי שיעודד.

הוא יושב מנקר בסלון במין עייפות שמזכירה לי את הימים שלא הבנתי איך אפשר להתעייף כשחוזרים מהעבודה ב 15:00. האמת זה קצת גורם לי נקיפות מצפון. יום אחד קיטרתי לחברה שאני פשוט לא מבינה ממה הוא כ"כ עייף. אני ב 6:00 על הרגליים עובדת עד 17:00-18:00 וחוזרת לעבודה בבית. ניקיון עלי וכביסה עליו. מה כ"כ קשה?
איך לא הבנתי כבר אז? עייפות...זה חלק מהחבילה. הרי הוא לא עשה את עצמו עייף...
או למשל כשהיינו הולכים למשתלות...אחרי 2 דקות בשמש (עוד חלק מהחבילה..) הוא היה מאבד סבלנות ומשגע אותי ממש כמו ילד קטן חסר סבלנות עם פרצוף סובל של "מה היא עושה לי?"

ב"שנת הגנן" של קארל צ'אפק נכתב שנהוג לתחח את האדמה 6 פעמים בשנה "...ובכל פעם מוציא הגנן מן האדמה כמות מדהימה של אבנים ומפגעים אחרים. נראה שאבנים נולדות מזרעים או מביצים כלשהן, או שהן עולות ללא הפסק ממעמקי כדור הארץ המסתוריים..." וגם אני כאן בבלוג הזה מתחחת את נשמתי ובכל פעם מוצאת עוד אבן שמפריעה בדרכי: בעליה, בטיפול, בצד האפל של הירח...הוצאתי והוצאתי ויש עוד אבנים. כ"כ הרבה שאפשר לבנות מהן חומה.

כן, זה מה שיצא מכל הבולשיט הזה של להוציא ולכתוב...סליחה... אבל כך זה מרגיש. הוצאתי את זה ויופי אבל זה לא הדבר האמיתי. טיאטאתי את החרדות באלגנטיות לדפי הבלוג ובינתיים נערמו להן המון אבנים ויצרו חומה בינינו. יש כל מיני דברים שמכעיסים אותי ואני לא מצליחה לדבר איתו על כלום...מה? החרדות הלכו והכעסים באים? או שהם היו ולא הרשיתי לעצמי לכעוס עליו קודם?

אולי זה העומס והדבקות של החגים הארוכים?

כמו בכל דבר בחיים צריך לעשות סדר בעניינים ולהבין מה בעצם רוצים?

אולי אתם יודעים?