נכון להיום, אין לי גבולות.כלומר, אין לי גבולות מסןדרים.אין לי ככ "ירוק" ובאופן וודאי לחלוטין, אין לי כתום.יש לי רק את היכולת לעמוד בחדר שבו לא טוב לי, ופשוט לצרוח, במלוא הריאות: "אדום!!!!!! אדום!!!!!! אדום!!!!!"

בלי היגיון אפילו, בלי יכולת להסביר, המילים פשוט לא יוצאות, אני משתתקת, וצורחת: "אדום!!!!"

כי כשהייתי ילדה, וביקשתי עזרה, ב- "ירוק" וב- "צהוב" אפחד לא התעניין בי. ואם התעניין, האשים שאני בכלל מביעה עמדה. אז בחרתי או לשתוק לחלוטין, או פשוט לעבור אוטומט ללצרוח: "אדום!!!!".

 אז אני עומדת וצורחת: "אדום!!!!!" "אדום!!!!!" "אדום!!!!" 

ובשלב הזה, בדכ אמא ואבא היו מנחיתים גם על אח שלי, ששנייה קודם פשוט התעלל בי פיזית ונפשית, את חרון אפם (בלי לשכוח על הדרך להאשים אותי בכל מקרה, כי תמיד קל להאשים אותי בכשלים שלכם)

ולכן, כשהאדרנלין צונח, מגיעה חרטה, אשמה ואז בושה. ככה זה, כשאת מתמודדת עם טראומה.היא לא יפה, היא לא חיננית, היא לעולם לא תוציא אותך שפוייה.

כי תמיד האשימו אותי. האשימו אותי שאמרתי. האשימו כשלא אמרתי. האשימו כצרחתי, כי כאב לי, והם לא היו מוכנים לשמוע. האשימו אותי בזה ששלחו להם תשאול מבית הספר, כי בכיתה א' סיפרתי לעןבדת הסוציאלית ש"אבא צועק ושובר דברים בבית"

אז נכון, אין לי גבולות רכים כרגע, לפחות, קשה לי ךהוציא אותם בשלוף, אבל יש לי סיכוי.

כח בפגישה האחרונה, כשנעמה שאלה אותי: "טון הדיבור שלך השתנה הרגע" (מתייחסת לקול הרך והילדי שנפלט ממני בזמנים בהם אני חשה ביטחון, לרוב מול מושאי אהבה רומנטית, או במקרים קשים, כאשר אני מצוייה בחוסר אונים, זה הרגרסיה הגילית אבל בגרסה הקשהס של ממש התנדות של ילדה בת 4)

"נכון" עניתי לה.

והמשיכה: "למה זה?"

עצרתי, הסתכלתי עליה, השתתקתי, חשבתי, והתבוננתי על חמשת הצעיפים שהניחה מולי, על רצפת החדר- ירוק, כתום ואדום, וביניהם צבעי המעבר.

השתיקה וההתבוננת שלי נמשכו כדקה. היא התבוננה בי חושבת.

לבסוף הרמתי את הצעיף הכתום, הצמדתי לחזי, ואמרתי בגאווה, בטון ילדי: "כתום!, לפחות לעכשיף".

אז אין לי כרגע גבולות רכים, אבל זה קורה מול מושאי טראומה בלבד. בשאר אני ספץ. 

ואני יודעת שאחרי הפגישה האחרונה, עם קצת תרגול (ולמרות הבאסה, שהקשר (הטיפולי היחיד ב4 שנים שלא פגע בי, אלא רק חיזק) יגמר עוד 4 מפגשים) אני יכולה לרכוש גם את זה.