שלום לך יותם קודם כל אני שמחה שהחלטת לכתוב פה ולשתף במה שעובר עליך. ממה שכתבת פה אתה לא מרוצה מהחיים שלך כי הלימודים והעבודה הם כעין " ברירת מחדל" צריך לעשות את זה כי צריך לחיות ואין משהו טוב יותר. טוב שאתה לא גר אצל ההורים אבל יחד עם זאת אני מבינה שאבא שלך היה בעבר מאד דומיננטי וגם היום הוא משפיע על החיים שלך. אני מבינה את זה כי כתבת עליו די הרבה. מה שהכי מפריע לך הוא החלק החברתי, כתבת שאין לך חברים. האם המצב הזה היה גם בעבר? בבית הספר? או שמשהו קרה והיום אתה מנותק חברתית. ניסית לבדוק עם עצמך למה זה קרה? אתה הרי לומד במקום בו יש אנשים בגילך, והשאלה היא למה אתה לא מצליח להתחבר. מהמילים שלך אני מבינה שהבדידות הזאת היא קשה לך והיית רוצה לשנות את המצב. יתכן שאי אפשר לעשות את זה לגמרי לבד ואולי שווה לך לפנות לטיפול אצל פסיכולוג שבעזרתו תבין איפה הקושי ביצירת קשרים ויתן לך כלים לפתוח את עצמך יותר לבניית קשרים חברתיים . חבל שתוותר ותסבול כי מה שאתה מתאר זה מצב שבהחלט אפשר לשנות , העיקר שלא תוותר לעצמך. אתה עדיין צעיר ויש הרבה דברים שאפשר לעשות כדי שתחיה טוב יותר ותהיה מסופק ומאושר. בהצלחה רבה רינה

את צודקת מאוד ותודה רבה על התגובה! האמת היא, שאני מאובחן עם על הספקטרום ברמה גבוהה מאוד, למרות שאני ממש עצמאי ,אינני "מוזר" ואני טיפוס חברותי ושקל להתחבר אליו (ז"א אמפתי). אני לא סובל מה ASD (אפילו בכלל) כמו שאני סובל מתגובתיות היתר שלי לרגשות. גרתי 6 שנים בצפון ועברתי דירה בזמן האחרון לעיר בה אני בעיקרון לא מכיר אף אחד. גם אז, שם לא היו לי ממש חברים אבל איכשהו הסתדרתי כי ראיתי אנשים בשכונה וכד'. טיפול פסיכולוגי אינו מתאים לי לצערי ואני לא מאמין שצריך לדחוף תרופות היכן שלא מסתדרים (מה שגרם לי לכעוס על אמא שלי). הייתי מטופל בגיל ההתבגרות בתרופות וכן בטיפול פסיכותרפי וזה היה סיוט שלצערי גרם למצב להדרדר. זה, וגם נהייתי מאוד חשדן ולא בוטח בפסיכולוגים/פסיכיאטרים על בסיס ניסיון העבר המצער כך שאין אפשרות ליצור קשר טיפולי ובכך טיפול אפקטיבי. אני לומד תואר שני גם כן באוניברסיטה אחרת מהתואר הראשון. האנשים שם מבוגרים, או שהצעירים כבר כולם בקליקות שלהם מהמסלול שלהם/עוד מתקופת התואר הראשון כך שאני לא שייך. בנוסף, האוניברסיטה בה אני לומד מאוד רחוקה מהעיר בה אני גר, אז זה גם מקשה ליצור קשרים כי אני גר הכי רחוק מכל האנשים שלומדים שם. אם אני רוצה מישהו לדבר איתו או צריך עזרה במשהו אין לי ברירה אלא לפנות להורים וכאן הבעיה. הייתי יכול להתמודד עם הבעיה אם הייתה לי הסחת דעת שכוללת פעילות אותה אני לא עושה רק עם עצמי (לכן ריצה, נגינה, ניקיון הבית ועיסוקים/תחביבים אחרים אינם רלוונטיים כאן כי זה גורם לי להתכנס בעצמי). אני לא ממש יודע מה אני מצפה לקבל מהאינטרנט אבל אין לי ממש מה להפסיד. אין לי שום רצון לסיים את החיים שלי חס וחלילה וזה לא ה END GOAL שלי, או האידיאל.

יותם הי כתיבת נגעה לי ללב, אתה כותב מקסים ובדידותך מועברת דרך המילים בצורה כואבת ומרגשת. אני מורה לתלמידים על הספקטרום ומכירה משיחות עימם את תחושת הבדידות שאתה מתאר, שותפים לה רבים ! אני חושבת שהאינטרנט הוא מרחב נהדר לחיפוש משמעות וקרבה. הייתי מציעה לך לפנות לפורומים שמתאימים לך יותר, שם תוכל למצוא גברים ונשים ששותפים לתחושותייך ואולי למצוא חבר או שניים. אולי גם דרך הפורומים הללו תכיר קבוצות עניין שיתאימו לך ויצרו לך מקום מפגש עם אנשים שיהיה לך נעים בחברתם (לחיפוש פורומים מתאימים אפשר לפנות לאלו"ט או לאס"י). מאחלת לך המון בהצלחה, תהייה חזק תמיד קיימת תקווה !!! נועה