כמוניער"ן - עזרה ראשונה נפשיתאשמח לעצה או לפרספקטיבה אחרת

אשמח לעצה או לפרספקטיבה אחרת

26/10/18 18:59
4 תגובות
אהלן חברים וסליחה על אריכות הפוסט מראש, אדבר לעניין

היום נכנסתי לתחושה דכאונית עמוקה מאוד שעדיין לא הצלחתי לצאת ממנה. התחושה כל כך קשה כמו שאף פעם בחיי לא הרגשתי, וכל ניסיון שלי לצאת מזה נכשל משום שבעצם אני "מכשיל את עצמי" (self defeating) כמו שקורה להרבה אנשים עם מחשבות התאבדות - לכן פעם ראשונה שאני מחפש עזרה לכך באינטרנט (כן, סיבוב ריצה בחוץ ומה לא... עשיתי..)

מיותר להגיד שאני מאוד מודע לעצמי, והמחשבות האלה לא באות מכיוון של לחפש תשומת לב או לגרום לתחושת "אמרתי לך!" אצל אחרים, פשוט מהסיבה שאני אחד מהאנשים הבודדים שאני מכיר ואין "אחרים". אני לא מגזים בשום אופן כי אין לי סיבה לרחם על עצמי - אינני אדם מסכן: אני רואה, שומע, הולך על שתי רגליים ולפחות בינתיים עוד יש לי קצת כסף אז אני לא גווע ברעב וכו'.

אני גר לבדי ללא חברים. המשפחה הביולוגית שלי מאוד קטנה וכוללת אחות שלא ראיתי פיזית 5 שנים (ולא דיברתי מזה 7 שנים), אמא שמאוד כועסת עליי ורוצה שאקח תרופות כדי לפתור את הבעיה - ואבא שהוא אחד ממקורות הבעיה: יש לו "הפרעת אישיות פולנית" (כן, והמצאתי את זה כרגע למרות שהוא מזרחי) - מחפש איך להתווכח איתי, לתקן אותי ולסתור אותי גם אם אין לו מושג על מה הוא מדבר (וגם אם יש, כמובן, ובמקרים כאלה זה בסדר) וכן מרים עליי את הקול כשאני אומר משהו שלא מסתדר לו עין בעין (לא בכוונה אני מניח, אבל זה מה שקורה). כשגרנו על המשפחה הוא עזב את הבית בגללי (הייתי לא יציב רגשית בגיל ההתבגרות והייתי נוטה לברוח מהבית, לקבל מצבי רוח ולעשות שטויות של מתבגרים)

אני אדם מאוד רגיש ותמיד כשאני רואה אותו אני יוצא עם תחושה של סכין בלב. אמא שלי מבינה אותי ואומרת לי שכך הוא, וצריך להתרגל ולהתעלם, והיא מוסיפה ואומרת שגם אליה הוא מתייחס כך - והיא כבר רגילה כי הם נשואים 26 שנה בערך. אין לי היסטוריה של מחלת נפש (סכיזופניה, פסיכוזה, מניה דיפרסיה וכל הדברים האלה אלא איזו אפיזודה דכאונית בערך בגיל ההתבגרות מה שאז אבחנו לי).

חיים של לאכול לשתות ולישון (אוקיי, ולעבוד וללכת לאוניברסיטה) כל יום הם לא בשבילי. אני סובל כל כך, אבל שוב, לא מתחושה של מסכנות. פשוט איבדתי את הרצון לחיות. אני לגמרי לבד וזו הבעיה יותר מכל :(

הלוואי שהיו לי חברים ואנשים לדבר איתם ממש, שיהיה לנו אכפת אחד מהשני כדי לשכוח מכל הדברים האחרים. אני יודע מה אני צריך אך אין לי מה לעשות בנידון משום שאי אפשר ללחוץ על כפתור קסם ולהשיג חברים.

4 תגובות

רינה--מתנדבת-ער-ן
מנהל קהילת ער"ן
26/10/18 19:28
שלום לך יותם קודם כל אני שמחה שהחלטת לכתוב פה ולשתף במה שעובר עליך. ממה שכתבת פה אתה לא מרוצה מהחיים שלך כי הלימודים והעבודה הם כעין " ברירת מחדל" צריך לעשות את זה כי צריך לחיות ואין משהו טוב יותר. ...
שלום לך יותם
קודם כל אני שמחה שהחלטת לכתוב פה ולשתף במה שעובר עליך. ממה שכתבת פה אתה לא מרוצה מהחיים שלך כי הלימודים והעבודה הם כעין " ברירת מחדל" צריך לעשות את זה כי צריך לחיות ואין משהו טוב יותר.
טוב שאתה לא גר אצל ההורים אבל יחד עם זאת אני מבינה שאבא שלך היה בעבר מאד דומיננטי וגם היום הוא משפיע על החיים שלך. אני מבינה את זה כי כתבת עליו די הרבה. מה שהכי מפריע לך הוא החלק החברתי, כתבת שאין לך חברים. האם המצב הזה היה גם בעבר? בבית הספר? או שמשהו קרה והיום אתה מנותק חברתית. ניסית לבדוק עם עצמך למה זה קרה? אתה הרי לומד במקום בו יש אנשים בגילך, והשאלה היא למה אתה לא מצליח להתחבר. מהמילים שלך אני מבינה שהבדידות הזאת היא קשה לך והיית רוצה לשנות את המצב. יתכן שאי אפשר לעשות את זה לגמרי לבד ואולי שווה לך לפנות לטיפול אצל פסיכולוג שבעזרתו תבין איפה הקושי ביצירת קשרים ויתן לך כלים לפתוח את עצמך יותר לבניית קשרים חברתיים . חבל שתוותר ותסבול כי מה שאתה מתאר זה מצב שבהחלט אפשר לשנות , העיקר שלא תוותר לעצמך. אתה עדיין צעיר ויש הרבה דברים שאפשר לעשות כדי שתחיה טוב יותר ותהיה מסופק ומאושר.
בהצלחה רבה
רינה
יותם2
26/10/18 19:47
את צודקת מאוד ותודה רבה על התגובה! האמת היא, שאני מאובחן עם על הספקטרום ברמה גבוהה מאוד, למרות שאני ממש עצמאי ,אינני "מוזר" ואני טיפוס חברותי ושקל להתחבר אליו (ז"א אמפתי). אני לא סובל מה ASD (אפילו בכ...
את צודקת מאוד ותודה רבה על התגובה! האמת היא, שאני מאובחן עם על הספקטרום ברמה גבוהה מאוד, למרות שאני ממש עצמאי ,אינני "מוזר" ואני טיפוס חברותי ושקל להתחבר אליו (ז"א אמפתי). אני לא סובל מה ASD (אפילו בכלל) כמו שאני סובל מתגובתיות היתר שלי לרגשות. גרתי 6 שנים בצפון ועברתי דירה בזמן האחרון לעיר בה אני בעיקרון לא מכיר אף אחד. גם אז, שם לא היו לי ממש חברים אבל איכשהו הסתדרתי כי ראיתי אנשים בשכונה וכד'.

טיפול פסיכולוגי אינו מתאים לי לצערי ואני לא מאמין שצריך לדחוף תרופות היכן שלא מסתדרים (מה שגרם לי לכעוס על אמא שלי). הייתי מטופל בגיל ההתבגרות בתרופות וכן בטיפול פסיכותרפי וזה היה סיוט שלצערי גרם למצב להדרדר. זה, וגם נהייתי מאוד חשדן ולא בוטח בפסיכולוגים/פסיכיאטרים על בסיס ניסיון העבר המצער כך שאין אפשרות ליצור קשר טיפולי ובכך טיפול אפקטיבי.

אני לומד תואר שני גם כן באוניברסיטה אחרת מהתואר הראשון. האנשים שם מבוגרים, או שהצעירים כבר כולם בקליקות שלהם מהמסלול שלהם/עוד מתקופת התואר הראשון כך שאני לא שייך. בנוסף, האוניברסיטה בה אני לומד מאוד רחוקה מהעיר בה אני גר, אז זה גם מקשה ליצור קשרים כי אני גר הכי רחוק מכל האנשים שלומדים שם.

אם אני רוצה מישהו לדבר איתו או צריך עזרה במשהו אין לי ברירה אלא לפנות להורים וכאן הבעיה. הייתי יכול להתמודד עם הבעיה אם הייתה לי הסחת דעת שכוללת פעילות אותה אני לא עושה רק עם עצמי (לכן ריצה, נגינה, ניקיון הבית ועיסוקים/תחביבים אחרים אינם רלוונטיים כאן כי זה גורם לי להתכנס בעצמי).

אני לא ממש יודע מה אני מצפה לקבל מהאינטרנט אבל אין לי ממש מה להפסיד. אין לי שום רצון לסיים את החיים שלי חס וחלילה וזה לא ה END GOAL שלי, או האידיאל.
אמיר.-.מתנדב.ער-ן
מתנדב ער"ן
28/10/18 10:36
היי יותם, טוב שאתה כותב פה. מורגש מההודעה, שיש לך צורך באנשים מסביבך, אבל קשה לך להשיג את זה כרגע (למשל בגלל המאפיינים של האוניברסיטה שאתה מתאר). אני יכול להבין גם שטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי מעורר...
היי יותם, טוב שאתה כותב פה.
מורגש מההודעה, שיש לך צורך באנשים מסביבך, אבל קשה לך להשיג את זה כרגע (למשל בגלל המאפיינים של האוניברסיטה שאתה מתאר). אני יכול להבין גם שטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי מעורר בך התנגדות בגלל דברים שעברת בעבר.
אתה מבקש עצה או פרספקטיבה אחרת ואני לא בטוח שאוכל לתת לך משהו שקולע בדיוק לנקודה, אבל אולי זה יוכל לתת לך משהו. אני חושב שלפעמים זה נעים להיות עם אנשים גם אם לא בהכרח קרובים אליהם. ההרגשה שיש אנשים מסביב, אם הם אנשים תומכים ונעימים מספיק, היא הרגשה טובה. ואולי כדאי לך לחפש קבוצה שונה שאתה יכול להיות חלק ממנה - אם זו קבוצת כתיבה או ריצה למשל. הרבה פעמים יהיו דברים כאלה באוניברסיטאות או סתם בשכונה שבה אתה גר. שווה לנסות...
והרבה בהצלחה!
אמיר
ענת1207
28/10/18 12:25
יותם הי כתיבת נגעה לי ללב, אתה כותב מקסים ובדידותך מועברת דרך המילים בצורה כואבת ומרגשת. אני מורה לתלמידים על הספקטרום ומכירה משיחות עימם את תחושת הבדידות שאתה מתאר, שותפים לה רבים ! אני חושבת שה...
יותם הי

כתיבת נגעה לי ללב, אתה כותב מקסים ובדידותך מועברת דרך המילים בצורה כואבת ומרגשת.
אני מורה לתלמידים על הספקטרום ומכירה משיחות עימם את תחושת הבדידות שאתה מתאר, שותפים לה רבים !
אני חושבת שהאינטרנט הוא מרחב נהדר לחיפוש משמעות וקרבה. הייתי מציעה לך לפנות לפורומים שמתאימים לך יותר, שם תוכל למצוא גברים ונשים ששותפים לתחושותייך ואולי למצוא חבר או שניים. אולי גם דרך הפורומים הללו תכיר קבוצות עניין שיתאימו לך ויצרו לך מקום מפגש עם אנשים שיהיה לך נעים בחברתם (לחיפוש פורומים מתאימים אפשר לפנות לאלו"ט או לאס"י).
מאחלת לך המון בהצלחה, תהייה חזק תמיד קיימת תקווה !!!

נועה

מנהלי קהילה

יאיר - ער'ן
יאיר - ער'ן
הכאב הוא בלתי נמנע אך הסבל זה עניין של בחירה And in the end, the love you TAKE, is equal to the love you MAKE
מיכל ל. - ער
מיכל ל. - ער"ן
מנהלת שירות האינטרנט בער"ן נשואה+2

מובילי קהילה

תקווה - מתנדבת ער
תקווה - מתנדבת ער"ן
אני פנסיונרית, נשואה, יש לי 3 ילדים בוגרים ו-5 נכדים. למדתי באוניברסיטה מתמטיקה ומדעי המחשב. לפני הפרישה עבדתי בפיתוח תוכנה ובהמשך בתמיכה במוצרים שהחברה שלנו ייצרה.
מורן- מתנדבת ער
מורן- מתנדבת ער"ן
היי :) אני מורן, מתנדבת בער"ן מזה כשלוש שנים.
שרה-מתנדבת ערן
שרה-מתנדבת ערן
מתנדבת בער"ן כשנה אם 4 ילדים וסבתא ל5 נכדים, אחות מיילדת
גפן - מתנדבת ער
גפן - מתנדבת ער"ן
מחר יום חדש
גילה 22 מתנדבת ערן
גילה 22 מתנדבת ערן
אלמנה בת 70 2 ילדים 6 נכדים מלמדת מחשבים גיל שלישי שרה במקהלה שוחה כל השנה
ד
ד"ר שירי דניאלס
מנהלת מקצועית ארצית בעמותת ער"ן מרצה באוניברסיטת תל אביב מומחית לייעוץ קצר מועד מחברת הספרים "עוצמת ההקשבה - כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר" ו "כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי - התמודדות חיובית עם פרידה וגירושים", בהוצאת מטר