בעיקרון,אתמול פגע לי באופניים רכב ובכל כשעברתי כיכר. ונפלתי נפילה רכה וחוץ מכמה סימנים כחולים לא נותר דבר המחשבה הראשונה שלי הייתה אוף למה אני לא מאלה שמתים במקום. במקום זה המשכתי לעבודה כאילו הכל רגיל וצחקתי על זה והלב אמרתי שאם יש פה מישהו עם רכב והוא רציני בכוונה למות,שידבר איתי בפרטי. בלי כל החפירות האלה של למה ואולי- פשוט ללכת לישון ולא להתעורר לעולם. מי שמרגיש כך יכול לדבר איתי בפרטי

אני רוצה למות, אבל גם אני רוצה לחיות. והדו קיום הזה משבש אותי. אז מתנחמת ביום כך וביום כך. זה כמו דיאטה, יום כן ויום לא היום לא... אז היום רצון החיים גבר עלי... וכולנו ככה.....

אבל האמת שבתוך תוכי, אני מבינה שאני לא רוצה למות, כמו שאף אחד לא באמת רוצה, אלא פשוט לחיות אחרת, לא בסבל תמידי. הרצון למות נובע מהרגשה פנימית, כאב עצום, זעם, שנאה עצמית, תסכול נוראי וחוסר אונים, והמוות נראה כמו המפלט הכי טוב, כי לא מוצאים משהו אחר בעולם הזה שירפא את פצעי הנפש שלא נותנים לחיות ולתפקד. לכן שותפה להרגשה שלך, ועם זאת מבינה שמאחוריה עומד הרצון לחיות אחרת, לדעת איך להתמודד עם החיים, רצון לעזרה שתחזיר לי את ה"אני" שאיבדתי....את האדם השמח שהייתי לפני שהחיים הרגו את האהבה, שמחת החיים, האמונה בבני אדם, אמונה שיכול להיות לי טוב פה.