מנהלי קהילה
מובילי קהילה
שיר שכתבתי
'מה?חזרת? זה שוב אתה?
חשבתי שלא תחזור יותר לעולם...
לצערי חזרת.
אז מה שלומך אדון דיכאון?
באת לעשות שמח אצלי בלב?
הנה...זה מצליח לך...תביט עליי
הדמעות זולגות מעיניי מצער וכאב.
וגם החברה שלך לא איחרה לבוא חרדה
אני כל כך שונאת אותה
היא אף פעם לא עוזבת אותי
היא תמיד באה ברגע הכי לא צפוי
דופקת לי על הדלת ונכנסת במהרה!!!
"שלום לך..
נכון שרע לך? כן אני יודעת,תסתכלי כמה החיים שלך לא טובים..." ככה היא אומרת לי יום יום
ומה אתה עושה מר דיכאון? יושב וצוחק איתה
אני שונאת אתכם כל כך!
הלוואי ולא הייתם חוזרים לעולם!
היה לי שקט
היתה לי חברה שקראו לה תקווה
והיא איננה, היא נעלמה בחשכה.
אני לבד עכשיו יושבת לי בחדר בין 4 קירות
בוכה רועדת
ורואה אתכם יחד איתי,
מנסים לנחם לחבק אותי
אבל זה נעשה רק רע יותר.
אני לבד , הם נטשו אותי , כל "החברים" החברים שאמרו לי "תמיד נהיה כאן בשבילך"
אבל לא , הם לא כאן בשבילי.
אני כבר לא יכולה לסמוך על אף אחד , אפילו לא על עצמי
כי כשנכבה לי האור בחיים,הבדידות היתה שם איתי.
בדידות את שומעת אותי עכשיו?-כן בטח שכן
את איתי 24/7 איך לא תשמעי את קולי...אז הנה את כבר יודעת איך אני מרגישה בתוך הלב שלי,
את יודעת שיש לי בעיות,
את יודעת שאני לא מושלמת,
את יודעת שיש בי מלא חסרונות,
אבל את עדיין נשארת איתי.
את עדיין כאן
אני אוהבת אותך בדידות נהדרת אבל תביני,
אני רוצה לברוח ממך, אני רוצה את הביחד את האהבה
אני רוצה להכיר אדם שייכנס לי לחיים וישנה אצלי הכל
ואני מחכה עוד שנה ועוד שנה וכלום לא משתנה בדידות...
ובשקט בשקט בלילה אדון דיכאון וגברת חרדה שוב באים אליי בחושך.
מדברים איתי מפחידים אותי מכניסים לי מתח
ואני רבה איתם וצועקת עליהם די תפסיקו אבל הם לא מפסיקים
גברת חרדה רק כועסת עליי ומספרת לי כמה פחד יש בחיים
ואני שוב בוכה ובוכה עד שנרדמת.
ואז בבוקר אני קמה , מתעוררת,
ואת שוב איתי - בדידות
את קמה לפניי ואומרת לי בוקר טוב.
אבל אני לא יודעת כבר מה זה טוב...
דיכאון לקח לי את החברה שלי שקפצה לביקור קצר
4 ימים שהיא נשארה אצלי בחדר - שמחה.
כל כך היה לי כיף בחברתה
עד שהיא נעלמה.
ועכשיו אני שוב לבד'
מיכל - ער"ן
בוקר טוב, קראתי את השיר שלך... ואו!!! את ממש מדברת אליהם כאילו הם כאן, נמצאים איתך ועושים לך חברה... אבל זאת החברה הלא נכונה. את מסבירה נהדר שאת רוצה חברה מסוג אחר, חברה של רגשות אחרים. לדעתי, וזאת רק גישה פילוסופית כזאת... הרגשות האחרים נמצאים כל הזמן אצל כולם אבל הם קטנים או גדולים, מורחבים או מצומצמים. הרגשות השליליים הם רגשות שתלטניים, כשהם מתרחבים הם מצמקים את הרגשות החיוביים. הרגשות החיוביים הם עדינים יותר, מתחשבים יותר, גמישים... ולכן הם פחות שתלטנים. לפעמים זאת בחירה שלנו את מי לראות ועם מי לעשות שיח, עם מי להילחם... ומה שנדמה זה שככל שאת נלחמת עם הרגשות הפחות מועדפים, הקשים, הכואבים םככה את נותנת להם מקום. אולי אפשר לפתוח בשיח פנימי... ולהגיד לרגשות החיוביים... לשמחה: "שמחה שלי... איפה את? למה הצתמקת? למה נבהלת מהחרדה והדיכאון? יש לך רשות וזכות להישאר גדולה, רחבה, ולהישאר". אולי אם תגדילי את השיח עם הרגשות הרצויים הם יחיו בך יותר. מה את אומרת?