אמא שלי איבדה את זה. לקחה לי את הטלפון כבר ל3 ימים והיד עוד נטויה, דיברה עם המורה שלי ועכשיו אני לא יכול להסתכל לה בעיניים. ניסיתי במשך שנה שלמה ליצור תדמית מול המורים ומול התלמידים שהכל בסדר בחיים שלי ושאני תמיד מחייך וטוב לי אבל היא בשנייה הרסה הכל. היא איימה עליי אתמול עם שעון חול מעץ שהיא תפתח לי את הראש, " כי היא הייתה עצבנית ואני הייתי זה שהביא אותה לרמה כזאת של עצבים" היא אמרה, פשוט הוציאה עליי את כל הכעס שלה על העבודה ועל אבא שלי, מעבר לצרחות ולקללות שקיבלתי באותה "שיחה" זאת לא הייתה שיחה יותר היא צועקת ואני שותק.
אני לא יכול לספר ל"חברים" שלי כי אני לא מסוגל להביך את עצמי ולשבור את התדמית שהכל טוב לי בחיים. המורה שלי היא באמת מלאך, אבל אני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים. וכל זה רק כי בשעה 10 בבוקר לא היה לי כוח לקום מהספה ולטפל באח שלי הקטן בזמן שהיא עבדה. עם כל הכבוד ועם כמה שזה מעצבן אין פרופורציות. מיותר לציין שכל ה3 ימים האחרונים היא לא הפסיקה לקלל כן?
נמאס לי. פשוט נמאס לי
אתם לא חייבים להגיב על זה כלום, רק הייתי צריך מקום לפרוק. נתן לי הקלה עצומה להוציא את זה לאנשהו. תודה.