כן והרבה כבר ניסיתי הכל מהבחינה הזאת ללא תוצאות או שינוי כלשהו בהרגשה הכללית עדיין תשוש כל היום וחסר אנרגיות עם מועקות... סוחב בקושי

השאלה מה התחיל את מה, הקושי החברתי שמוביל לדיכדוך וחולשה או חולשה שמובילה לחוסר אנרגיה, ניסית טיפול רגשי? אבחון פסיכולוגי? נשמע שאתה מאוד רוצה חברה, אולי חשוב להבין לעומק את מהות הקשיים אולי יש לך קושי בהבנת סיטואציות חברתיות ולא אובחנת אף פעם? אני סתם זורקת אפשרויות באמת שאין לי מושג. או שהכיוון הוא יותר דיכאון שלא משאיר אנרגיות? בכל מקרה יש מטפלים שהם בסגנון אייפק, עושים אבחון מכיוון אחר לגמרה וטמפלים באופן הוליסטי, כי הסיבה שם, רק עדיין לא עלית עליה...בהצלחה

גם אני שנים באותו המצב. רק ממש לאחרונה התגלה שיש לי דום נשימה בשינה תופעה שגורמת לעייפות כרונית. ויש לך פתרון. ממליצה לפנות לראומטולוג ( מומחה לתסמונת עייפות כרונית) ולמעבדת שינה לשלוח דם נשימה בשינה

נתי יקר, לאור מה שאתה כותב הייתי מציעה לך לפנות לטיפול קבוצתי. אני חושבת שבמסגרת קבוצה תוכל להתמודד עם הסגירות שמאפיינת אותך וייתכן שהיא גם חלק מכריע בחווית הדיכאון והחולשה. מה דעתך?

אין לי אף אדם קרוב אפילו לא אחד ואני כל הזמן לבד

שום טיפול ושום עצה לא מתקרב אפילו לענות על הקושי הזה שאני חווה הכל לא קשור בכלל ולא נותן לי איזושהי תחושת הקלה במצוקה הבלתי נגמרת הזאת שהתחילה עוד מגיל צעיר וגם עכשיו שאני מתקרב לגיל 40 אני עדיין עם אותה התחושה

גם לאף אחד לא אכפת בכלל זנחו אותי לגמרי העיקר לכולם יש את חיי החברה והמשפחה שלהם את מי אני מעניין בכלל גם אם אמות אף אחד לא ישים לב. 

פשוט אין לי מה להגיד לאף אחד ואני תמיד נשאר בשקט לבד מושפל לא מסוגל ליזום ולדבר וגם ככה נגמרו האופציות בואו נודה באמת מה כבר אפשר לשנות אם עד עכשיו כלום לא השתנה

בתכלס אני סתם כותב כאן לעצמי מה כבר ייצא לי מכל זה מיותר לגמרי 

נתי אח יקר יש לך אותך. מה שרשמת פה לגבי הבדידות אני ממש מבין אותך. כל העולם, המשפחה והחברים מתקדמים ואתה תקוע במקום חי את אותו יום מחורבן כל יום מחדש ללא כל אופק אמיתי. אבל חבר זאת בחירה והיא כולה שלך. לא בא לומר לך את זה ממקום רע, אני הייתי כמעט שנה סגור בחדר, כשכן יצאתי הייתי בוכה בלי סיבה מוצדקת וכשראיתי שאנשים שאוהב, שאני הייתי המשענת שלהם מתקדמים חשתי טינה וכעס למרות שאני אוהב אותם ורוצה אתה הכי טוב עבורם, ורציתי לחוש גאווה עבורם אבל כל שהצלחתי לחוש זה טינה וכעס. ובגלל שהרגשתי ככה התחלתי לחוש אשמה וכעס על עצמי שאני מרגיש ככה. מעגל באסה שלא נגמר, טוב לפחות ככה זה נראה- עד שהבנתי שהסיבה לכעס שלי זה קינאה כי הם מעזים להתמודד עם הפחדים, הם מעזים לנסות למרות המכשולים ואני פוחד אז אני לא עושה וכשאני מסתכל עליהם הם משקפים לי את עצמי וכמה עלוב אני. אז אתה יודע מה עשיתי, הרבה זמן כלום ובסוף עזבתי את הבית ועשיתי את כל הדברים שרציתי לעשות, טוב לפחות התחלתי. תראה חבר הפתרון לבעיה הוא פשוט לפעול ולעשות מה שאתה רוצה וכשהקול בראש של השטן מתחיל עם הלבטים והמחשבות הרעות פשוט להמשיך. הוא מדבר אלייך כשאתה עושה משהו טוב עבור עצמך. תבחר משהו אחד רק אחד ותעשה אותו. משהו קטן כמו נגיד ללכת כל יום. לא לרוץ, ללכת כמות מסויימת של צעדים. את זה כל אחד יכול לעשות ואז גם תנשום אוויר. אומנם תהיה עדיין לבד אבל בין אנשים. המרחק בינך לבין קשרים חדשים זה האומץ ליזום שיחה וגם זה יקרה לך בהדרגה. תהיה סובלני כלפי עצמך ותאהב את עצמך, תהיה החבר הכי טוב לעצמך. וואו חפרתי סליחה אני בתהליך עם עצמי ויש מצב שהשלכתי  עלייך הרבה דברים לא קשורים. מקווה שזה איכשהו יעזור. נתי אתה לא לבד

נתי, כמו שג'וני כתב לך: יש לך קודם כל עצמך וזה הרבה מאוד. חשוב שתאהב ותעריך את עצמך בזכות מעלותיך ותדע שאתה שווה. אם תיתן אהבה כנה מתוך עצמך לאחרים, אין כל סיבה שלא ידעו להעריך אותך ויאהבו אותך. כדי לקדם את חייך, מצא לעצמך מגמות שמעניינות אותך והשקע בהן. עסוק בדברים שאתה אוהב ושמעניינים אותך.

נתי אתה לא לבד,

כולנו פה בפורום מזדהים איתך ורוצים לעזור.

נשמע שטיפול פסיכולוגי יכול לעזור לך להקל ולהתמודד עם החרדה החברתית.

מה דעתך?

וגם מה שאורית כתבה על הטיפול הקבוצתי נשמע מעניין.

בטיפול קבוצתי אנחנו קולטים שאנחנו לא לבד ויש עוד אנשים שמתמודדים כמונו

אני ניסתי טיפול פסיכולוגי וממש הייתי מרוצה

בהצלחה!

אני עברתי התעללות נפשית קשה מצד פסיכולוג קליני שנחשב לגאון, מפני שאהבתי מאוד את עובדת ההשמה שעבדה בשבילי באותו מקום וניסיתי ליצור אתה קשר אישי. מה שהפסיכולוג עשה הזיק קשה לתקשורת שלי. כשלוקחים פסיכולוג טוב, חשוב שהוא יהיה גם אדם טוב.

כתבת שאתה אדם מאוד סגור. יש עמותה שנקראת רקפת לאנשים עם קשיים חברתיים. זה בעיקר לאנשים עם חרדה חברתית. הבנתי שיש מפגשים, שיעורים ושזה מאוד נחמד ומפתח וגם עוזר ליצור קשרים.

תודה על העצות. לצערי אני לא במצב של יכולת להרים את עצמי הדיכאון והייאוש קשים מידי עד כדי תשישות פיזית. זהו מצב כרוני קבוע שנמשך כבר יותר מ 20 שנה. פשוט אין לי יכולת להתחבר ולהנות מקשרים כך שאני במצב שבו אין לי חברים ואנשים שאכפת להם ממני שיעזרו לי להרגיש טוב יותר. אני לא יודע מה אני צריך כדי שתהיה לי תקווה לעתיד כלשהי כי אין עבר ואין הווה. כמובן שניסיתי ללכת לקבוצות אבל גם שם הייתי נורא תשוש וסגור ולא יכלתי לפתח קשרים חברתיים. מי יוכל לעזור לי?

מבינה לגמרי. אני גדולה ממך בהרבה וסוחבת תחושות דומות מזה 40 שנה....תרופות עוזרות בקושי כי קשה לחיות לבד כשכולם בחוץ חוגגים את החיים. אני למדתי, עובדת, מגדלת כלבים שמספקים לי קצת נחמה, אבל רמות התסכול והעצב שלי כאלו גדולות שאיני מעוניינת כבר בקשרים אנושיים שבהם אני נדרשת לזייף נחמדות. היתה לי חברה אחת מסה 30 שנה, שאיתה נהניתי לראות סרטים וללכת לבתי קפה, וממש עכשיו אנחנו מנותקות את הקשר כי אין לה יכולת לשאת את הקשיים שלי שאני מחצינה.  ללא משפחה שלי או מסביב, ללא חברים ואפשר לומר גם ללא ציפיות מהחיים או מטיפולים. זה המצב, תנסה תרופות אם עד כה לא ניסית ותבין שאכלנו אותה....

נתי, עצתי לך: השתתף בחוגים ובמסגרות שעוסקים בנושאים שמעניינים אותך, פנה לאנשים שתחבב ודבר אתם על תחביבים ועל נושאים משותפים. כך לאט תמצא קשרים. תהיה עדין וטוב באופן אמתי לאנשים החשובים לך, עזור להם ועשה בשבילם דברים טובים ותן להם דאגה ואהבה כנות. אתה בכלל לא צריך לוותר על זכויותיך ועל הטוב שלך בשביל אחרים, אלא תן טוב באופן אמתי, מתוך רצון לשמח את האחר האהוב ולהשתתף בשמחתו. אז הקשר ייבנה יותר טוב ובקלות. חשוב שתאהב את עצמך בזכות מעלותיך, ומי שידע להעריך את מעלותיך יאהב אותך.

נשמע לי שאתה צריך להרגיע את עצמך. תנוח, תעשה דברים שנעימים לך, תחשוב מחשבות שנעימות לך ומשמחות אותך, ואסוף כוחות מחודשים לחזור לעבוד ולחיות. אם יש סיבה ידועה למצוקה, חשוב במתינות שלב אחרי שלב וברוגע איך אפשר לפתור אותה. אתה לא מוכרח לספר על המצוקה לכל אחד, ובודאי לא למי שאינך סומך עליו.  תוכל להגיד שאתה עצוב מסיבות אישיות ולכן תשמח אם חברים יהיו איתך וישפרו את הרגשתך בעזרת השהות ביחד והשיחות.

יש לי עצה בשבילך

תתחילי להקשיב ללב שלך מה הוא מספר לך

תשב רגע עם עצמך ותן ללב שלך לדבר הוא כבר יכוון אותך לטוב לדברים שמשמחים אותך למה שעושה לך כיף תחפש לך תחביב משהו שאתה מתחבר אליו משהו שנותן לך סיפוק ותתחיל להתמיד בו ההרגשה תשתפר מניסיון אני לדוגמא בתקופה הקשה שלי מצאתי נחמה בבע"ח והרגשתי שזה ממלא אותי דאגתי להם טיפלתי האכלתי ועשיתי להם טוב וגם לעצמי הרגשתי שזה מה שמשמח אותי הדאגה להם והקדשתי לזה זמן היום אני עדיין עסוקה בזה וזה עושה לי נעים ולאט לאט יצאתי מהמעגל "האין סופי" הזה של הדכאון הבלבול חרדות לחץ נפשי שטלטלו את עולמי הקשבתי לעצמי!!! ולמה שעשה לי טוב באותה תקופה ומסתבר שזאת אהבה לכל החיים רק שתדע בע"ח זה עולם. משמח מישהו אוהב אותך באמת ומוכיר לך תודה בלי מילים תאהב את עצמך ואת התחביב שלך ותן לכל השאר להסתדר אני מאחלת לך שלווה פנימית אושר אמיתי והמון נחת עם חוויות חדשות אבל קום על עצמך ותעשה!!! אם אין אני לי מי לי!!!

המקור לבעיה שלך יכול לנבוע מבעיות בשינה - יכול להיות דום נשימתי בשינה - צריך בדיקה במעבדת שינה - יכול להיות בעיה בהורמון בלוטת התריס - אני סובל מבעיות אלה ממליץ לשלול את האפשרויות הנ"ל

צודק, חשוב לבדוק היטב גם אפשרות של בעיות רפואיות. עם זה, אסור להזניח גם התייחסות רצינית לבעיות נפשיות, בעיקר כשמדובר במצב נפשי קשה.

באמת כדאי וחשוב למצוא תחביב. חשוב מה מעניין אותך, מה אתה אוהב, מה מתאים לאישיותך. כך יהיה לך גם יותר מה לעשות, גם על מה לחשוב וגם על מה לדבר עם אנשים כשתצליח להכיר אנשים. אם יהיה לך על מה לדבר, יהיה לך יותר קל להכיר.

נתי יקר

מאחלת לך למצוא את הדרך שלך,ואת מה שיעשה לך טוב.

טוב שלפחות כאן אתה יכול לשתף.

אני מבינה כשאתה לבד הכל פחות מהנה וכמעט אי אפשר למצוא סיפוק.

מה שאנדי כתבה על אבחון שקשור לספקטרום בתפקוד גבוה, הייתי ממליצה לנסות.

אולי התנדבות או משהוא?

אתה גדול מהחיים, אל תתייאש. עשית צעד ראשון, לשתף כאן, ובטוח תמצא פיתרון

אשתף אותך: אני הייתי בודד מאוד בבית הספר, והיו לי קשיי למידה. אחר כך הצטרפתי לכפר טיפולי יפה ומצאתי בו חברים טובים ובנות זוג, והצלחתי ללמוד היטב באוניברסיטה. צריך אמונה וכוח נפשי.

נתי יקר, נראה שהחברים כאן יצאו מגדרם כדי למצוא דרכים שבהם תוכל להיטיב עם עצמך. אתה מעלה שלושה דברים משמעותיים:1. דיכאון כרוני קשה שלא מגיב לטיפול תרופתי. 2. בדידות.3. ייאוש עמוק מכדי לעשות צעד כלשהו. 

אני מבינה את המצוקה שלך - ומצד שני אתה מציג פלונטר שלא ניתן להתרה - תרופות לא מסייעות ובמקום הזה אינך מוכן להתמודד עם מעשים/אנשים שיכולים לסייע לך בעניין הבדידות ותחושת הריקנות. 

בנושא הדיכאון הקליני ישנם טיפולים שונים היום כמו טיפול בקטמין ו/או בקסדה - האם ניסית? , ישנם מקומות שבהם נותנים מעטפת שלמה של טיפול שונה. כדאי להתחיל להתעניין ולבדוק. בנוגע לחוויות האחרות - כאן זה יותר מורכב ונדרש הרבה כוח רצון והתמדה. ברור לי הייאוש שאתה חווה כשאתה נפגש עם אנשים ומרגיש זר ומנותר מהם אבל ככול שתתרחק ותסתגר כך יהיה קשה יותר להרגיש חלק מ.... ולכן כדאי לבחון תכנית טיפולית לזמן ארוך שלא תאפשר לך לברוח אלא תדרוש ממך להתמיד  - וכשמתמידים ומכירים אנשים לאורך זמן ולא יכולים לברוח - קורה הקסם - נוצר קשר. נוצרת משמעות למפגש. אבל כול זה מותנה בכך שלא תישען על חוויות העבר הכושלות ותאסוף את עצמך להתמודד שוב - כי זה הזמן!!!1, מה דעתך? 

הי נתי, 

הייתי ממליצה לך להתנדב במקום שאתה חושב שתוכל לתרום בו - אחרי שעות העבודה.

וגם לעשות ספורט..

לא להשאיר שעות מתות שבהן אתה רק מתבוסס בכאב..

ובדאגות... להיות עסוק כל הזמן.

לחזור עייף הביתה .. להתקלח ולישון. 

אולי זה נשמע כמו הצעה לבריחה מעצמך.. אבל לדעתי כשעסוקים מאוד ויש מטרות..  מתעמקים הרבה פחות בתחושות הקשות שיש בפנים.. וככה יוצרים סביבה בריאה יותר וגם קשרים עם אנשים 

 המון בריאות וכוחות 

אני מבין את מה שכולכם כותבים פה אבל המציאות אחרת.

לא רכשתי חברים בשום מסגרת שהייתי בה (צבא, לימודים וכו). תמיד התקשתי ליצור קשרים ומצאתי את עצמי בחוץ עם תחושה תמידית של מצוקה רגשית וחוסר אונים. אני לבד ואין לי עם מי לדבר וזה קשה לי מאוד אני גם בוכה אבל לא בכי משחרר אלא מתוך מצוקה אינסופית.

אשמח אם אוכל למצוא איזושהי תקווה להיאחז בה, אולי משהו או מישהו שיכוון ויראה לי שאפשר גם אחרת ויש סיכוי גם לדברים שונים מהמוכר והידוע.

זה אולי יישמע קצת מוזר אבל אני באמת לא יודע איך לפנות, לגשת, או ליזום קשר. אני נורא מופנם וביישן. אז זה לא משנה לאיזה מסגרת אני אלך כל עוד לא יהיו לי כלים להתמודד ולשנות הכל יישאר אותו הדבר. וחוץ מזה, אני לא מבוגר מידי בשביל לשנות משהו מכל זה? האם יש סיכוי למשהו חדש? לבנות חיים אחרים גם בגיל מבוגר? (עוד מעט 40...)

נתי יקר, תחושת החולשה בחלט יכולה לנבוע מתחושת הדיכאון והדיכאון בהחלט יכול לנבוע מאורח חיים מסוגר ובודד. אני מאוד מאוד מציעה לך לפנות לקבוצה טיפולית שבה תוכל לרכוש כלים ליציאת קשר ואף ליצור קשרים במסגרת שמונחית על ידי מטפלים שמוכוונים לכך. בנוסף, הייתי ממליצה לך להיות מלווה בטיפול פרטי. להערכתי בשילוב של שני אילו לאורך תקופה תוכל להתחיל להרגיש יטחון בעצמך וביכולת ליצור קשר עם אנשים. מה דעתך? שים לב שהדגש הטיפולי שלי הוא על טיפול קבוצתי!!!!

ועכשיו, כבר יותר מארבע שנים מאז שכתבתי את הפוסט הזה – ואני עדיין סובל יום-יום.

אני מרגיש תחושת “כובד” קשה בראש, חוסר ריכוז, נטייה להסתגר ולהתבודד, וקושי גדול לדבר עם אנשים או ליצור קשרים.

יש לי ביישנות קיצונית, לפעמים עד כדי חרדה – במיוחד כשאני נמצא בסביבה עם הרבה אנשים, אפילו אם אלו אנשים שאני מכיר היטב או בני משפחה.

במצבים כאלה אני נתקע בקיפאון, לא מצליח לדבר, ואם מישהו פונה אליי – אני מתקשה מאוד להגיב.

אני חי בתחושת חוסר נוחות מתמדת, לא מצליח ליהנות מהחיים. התחושה היא של חוסר אונים, עצב עמוק ותסכול מתמשך.

מבחינה חברתית אני מרגיש מנוכר, לא רצוי, לא שייך. כאילו אני נמצא בצד – לא מצליח להיות חלק מהעולם שסביבי.

נתי יקר, חלפו ארבע שנים מהפוסט הקודם וסהכ 20 שנה. נראה שאתה עם עצמך אינך מצליח "להרים" את עצמך מספיק בכדי ליצור שינוי. גם תהליך של כניסה לקבוצה דורש הרבה כוחות ולעבור דרך הכאב הזה של הרגשה של "לא שייך", "לא רואים אותי", "אני שקוף" - אבל עם הזמן ועם הכוונה ועזרה נפשית ..... נכנסים לתוך זה. נראה שאתה סוחב עלייך ככ הרבה שנים של תחושת דיכאון והרגשה שאינך שייך/מוזר/בלתי נראה/לא חשוב חאנשים, שהמחשבה הזאת ממש יצרה מסלול נוירולוגי במוח ומחווטת אותך לנוע שוב ושוב באותם הצעגלים ללא מוצא. מאחר שכך אני מציעה לך לפנות לאשפוז יום (בדוק על בית חולים "סוטרייה") ששם תוכל לעבור אבחון מסודר וגם לא יתנו לך "לברוח" תהיה חייב להתמודד עם התחושות הקשות וליצור קשרים אנושיים .... ישנם גם מקומות פרטיים כאלו. אני ממש מציעה לך לפנות למקום כזה ולא לוותר לעצמך. לפעמים כשהחיים מכריחים אותך להתעמת עם משהו (וזה מה שיעשה עבורך מקום כזה)  - משם מגיע הריפוי. מה דעתך? 

אתה לא צריך לזייף, מותר לך לסבול מבעיה וגם אינך אשם בה. חברי אמת ינסו לעזור לך. חשוב שתשתדל להיות עדין וטוב עם אנשים ולהתקרב לאט ובהדרגה. תן לאנשים החשובים לך דאגה ומעשים טובים. ביחד עם זה, טפל בחייך האישיים ושקם אותם. מצא תחביבים לעסוק בהם, לחשוב עליהם ולשתף בהם אחרים. תעריך ותאהב את עצמך בזכות מה שאתה אוהב, ותן אהבה לאחרים מתוך עצמך. נסה לדבר עם אנשים על תחביבים משותפים, על ענייני המסגרת המשותפת ועל החיים הרגשיים. הראה להם שהם מעניינים אותך וחשובים לך והשתדל לא לכפות את עצמך אלא להתחשב בקצב של האנשים. השתתף בחוגים ומסגרות שמעניינות אותך, שם תכיר עוד אנשים. אם תעריך את עצמך ותדע בזכות מה, יותר יעריכו אותך וגם יהיה לך יותר קל לעזור לעצמך. אפילו דברים פשוטים שאתה אוהב לעשות ושמיטיבים אתך, יכולים לעזור לך להבין מי אתה ולאהוב את עצמך. השתדל לעשות הרבה דברים שטוב לך אתם. בעזרת אמונה אפשר לשפר מצב, הנה אני עם מגבלת הלמידה הצלחתי ללמוד היטב באוניברסיטה. גם אתה יכול להתגבר.

היי נתי 

האם יש לך משפחה קרובה הורים אחים דודים מישהו מהמשפחה שיכול לבקר אותך כל יום או יומיים ולקחת אותך ל בילויי בחוץ יחד אולי חבר/ה קרוב מהילדות מישהן שטתה סומך עליו מאמין בו?

אוליי תנסה לפנות לקרוב משפחה להסביר לו את מצבך ושהוא ינסה לתקשר איתך

יש לי בן דוד שלא דברתי איתו שנים ואני מתבייש לפנות אליו.

חוץ מזה יש לי את אחי שאני מדבר איתו מידי פעם ואת אבא שלי אבל זה לא ממלא אותי התחושות הקשות נשארות כמו שהן אני זקוק ליותר מזה... ממש קשה 😥 

יופי קודם כל זה ממש משמח שאתה לא לגמרי לבד יש אח אבא בן דוד וזה מצויין יש עם מי לחלוק ולפרוק אוליי תנסה לפנות לבן דוד בכל זאת ותסביר לו את המצב אוליי הוא יבין וישמח לעזור אוליי תבלו קצת יחד תשלימו פערים ותעשו לכם קצת כיף זה ישחרר לך תנפש ותהיה לך הקלה תנסה את זה 

שיהיה בהצלחה.

אתה לא צריך להתבייש לפנות לבן דוד, הוא אמור לאהוב לדבר אתך כבן משפחה. תהיה חביב אליו, תתעניין בשלומו ובמצבו בחיים, ותפתח אתו שיחה אפילו קלילה בהתחלה. אחר כך תדברו על ענייני המשפחה מה קורה בהם אצלו ואצלך לאחרונה. נסה לדבר עם חברים על דברים שאתם אוהבים לעשות במסגרות, עם אנשים ובזמן הפנוי.

נתי יקר, העובדה שהיית פעם באשפוז וזה לא סייע לך לא מנבאת שכך יקרה גם עכשיו. אני מאוד מציעה להתייעץ עם פסיכיאטר שמושמחה בדיכאון עמיד ולבחון איתו אפשרויות לטיפול במסגרת אשפוזית - אפשר לחשוב על בית מאזן או כל מני אופציות אחרות. ברור שאתה צריך לקחת נשימה ארוכה , ייקח לך הרבה זמן ורכישת כלים בכדי שתוכל להינות מקשר ובכדי שאנשים יוכלו להינות מהקשר איתך - זה יידרוש זמן, מאמץ, כמו שירירים שלא הפעלת 20 שנה - בדיוק אותו הדבר ואתה צריך מסגרת שתעזור לך בצעדייך הראשונים. אני מבינה שאתה מצר על השנים שעברו על הבכי על העבר לא מקדם אותך לעבר העתיד. תיאלץ לתקופה מה לזנוח את מה שקרה בערב ולהתבונן רק קדימה, צעד צעד. מה דעתך? אני ממש מפצירה בך למצוא מסגרת אשפוזית ......

שלום לכולם, אני דתיה ורציתי להציע פה כמה עצות רוחניות מה שנקרא מי שייקח מצויין ולא חובה! ביהדות יש כמה עניינים שידוע המשפיעים מאד על שמחת נפש האדם אכתוב כמה מהם:

*שמירת שבת כהלכה

*שמירת הברית ושמירת נגיעה עד לחתונה

 *התבודדות בשפת אם שלך עם אלוקים 

* מצוות תפילין לגבר וצניעות לאישה 

מנסיון חיי גם אני בתור חרדית למען האמת גם לי היו ויש נפילות כמו לכולם, איננו מלאכים אבל ספר התניא מלמד אותנו שזכינו לעבוד את הבורא! אב הרחמים! אבא שאוהב ונותן לנו בלי סוף ! לראות בעיניים בכל רגע ..לשמוע ..לכתוב ..לנשום .. זה לא מובן מאליו!! אח כמה להודות ..

מי שייקח החלטה טובה במיוחד בזמן זה זמן מלחמה שבו "הקול קול יעקוב"- איך מנצחים? על ידי מעשה טוב אנו מנצחים את האוייב -את הרע! כדאי להניח כל יום תפילין , להתחזק לאט לאט בשמירת שבת שמירת הברית כל זה נותן ליהודי יותר שלוות נפש ושמחת חיים נפלאה 

ולמה? כי יש מזון רוחני! הנשמה שלנו גם זקוקה לאוכל והאוכל שלה רוחני בלבד! - תורה מצוות וכשהיא נהנית ואוכלת אז טוב גם לגוף! ואם לא היא צועקת  אני רעבה! לא מספק אותי עוד כסף עוד חומר! עוד טיול בחול" ..אני רוחנית - "נפש אלוקית ממעל ממש" (בעל התניא )

אני מאמינה באמת ובתמים שזה יכול לעזור מאד לכל אחד ואחת פה 

תנסו מה אכפת לכם בהצלחה בכל ! 

אפשר לקיים את הדת כדי להתעלות מוסרית ורוחנית, אבל הגזמה בשמירת הדת יכולה לקלקל את האדם ולהזיק לו נפשית. חשוב לקרוא ולצרוך גם אמנות של העולם, היא מעניינת ויפה.

אני סוג של דתלש. לא מצאתי שום דבר בלשמור שבת וללכת לבית הכנסת אז עם הזמן זה נפסק.

אני לא מכיר שום דבר בחיים חוץ מבדידות ודיכאון כבר מגיל צעיר וכנראה שאיכשהו החיים שלי נגמרו לפני שהתחילו אז ממילא הכל מרגיש אצלי ריק וחסר משמעות.

הלוואי והייתי מסוגל להרגיש משהו אחר חוץ מזה... אני פשוט חסר אונים. כולם כל כך רחוקים ממני כל הזמן. אין לי מה להגיד לאף אחד ולאף אחד אין מה להגיד לי וזה פשוט נמשך לנצח.

ולא אין עוד אנשים camoni. יש אולי כאלה שמרגישים כאב דומה, אבל מתישהו הם הרגישו או ירגישו אחרת. אנשים מתקדמים לא נשארים תקועים. אני נשארתי תקוע. נשארתי מאחור.

ואני לא בוכה על העבר, אני פשוט סובל מההשלכות שלה וכואב בהווה. וכשמשהו כואב, אי אפשר לחשוב על משהו אחר חוץ ממנו, רק מחפשים להקל עליו. כל דבר אחר פשוט לא מעניין.