אין מקום
איפה יש מקום
חוץ מהדף
לצעוק, לקלל, להרביץ, לבכות, לצרוח, ליפול, לדפוק את הראש, לדקור מיטות, לשבור טלוויזיות.
בלי שזה יפחיד מישהו
בלי שישפטו
בלי שירחמו
בלי שיגידו את דעתם מנקודת מבטם
בלי למה
בלי אויש זה נורא
בלי יאללה הלאה
בלי
בלי
בלי
בלי
(טריגר)
בלי
בלי
בלי
בלי
בלי חיים יותר
אין לי כוח
ושונאת פסיכולוגים
ממש שונאת
זה נוראי הגישה הזאת ומה שמלמדים אותם להגיד
אם שרטו אותי יותר ממה שנשרטתי או שרטתי, זה הפסיכולוגים האלה. ספיציפית פסיכולוגים. משהו שם מקולקל. מקלקל. מזיק.
יצאתי ממנה רק הסתכלתי לשמיים וחיפשתי מתקן תלייה.
התאפסתי על עצמי. אבל לא יודעת מה לעשות יותר.
פניתי לרווחה לפני שבוע שאולי יעזור לי הם למצוא טיפול או מימון לטיפול בלי החרא הזה של הטיפול יום שלא מתאים ומקלקל. והאישפוז יותר גרוע. היחס, ההתנהלות…
הכל עקום. ואנשים מקבלים כי זה מה שיש. אני לא מקבלת. מה שמזיק זה רע! וזה גם רע שזה הדבר היחידי שיש! מה יותר גרוע? להיות כמוני, כל יום כבר איזה שנה ללכת לשם, לנסות לזרום איתם, להתאכזב, לריב, לצעוק, ושוב הם מתנצלים, ומנסים, אבל זה מה יש… לא עוזר להיות צודקת. לא יכולה לקבל את המצב! לא הגיוני שיש מקום אמור לטפל והוא אומר שאין כלים. לא הגיוני שיש בית חולים שמתעלמים מהחולים. לא הגיוני שמבטיחים דברים שלא יכולים לקיים. לא הגיוני שלקחו לי את הסל שיקום ואני נלחמת למעלה משישה חודשים לקבל בחזרה. לא הגיוני שיש נהלים אבל אין להם יכולת לאכוף אותם. אז נישאר סמרטוטים של המערכת. נקבל טיפול מזיק כדי שנזדקק לעוד טיפול מזיק… למה לתת תקוות שווא?!?
מערכת בריאות הנפש זה כמו בעל מכה, מתעללים בנו, ואין לנו מקום אחר ללכת אליו, אז חוזרים. ושוב ושוב.
אם הייתי יכולה לבד לא הייתי הולכת לשם. ועכשיו אני תוהה, מה לעשות. פניתי לרווחה, והם לא חזרו אליי. אמרו לי להתקשר בתכלס לרווחה בעיר שלי, אבל אני לא מצליחה להרים את עצמי לזה. בשביל מה??
יש סביבי אנשים שצריכים לעזור, אבל הם לא יכולים. יש מערכת שצריכה לעזור, אבל היא עובדת עקום מדי. יש אנשים שצריכים עזרה…
וזה דפוק!!!! אני לא שייכת לשומקום! בבריהנ לא מצליחים או יודעים או יכולים או מתוקצבים לטיפול בפוסטראומה, ל*טיפול* ו*שיקום*. הם כן יודעים להשאיר אותך תלותית במערכת.
ובמרכז סיוע טוענים שבגלל שיש לי אבחנה נפשית הם לא יודעים להתמודד (ביפולר, מגיל 15!!!).
אז איפה אני? או שאקבל עזרה מזיקה. או שאשאר לבד ואחזיר לעצמי. או ש״אקח את עצמי בידיים ואתקשר ואגיע למי שצריך״.
אם היו לי את הכוחות, לא הייתי צריכה עזרה וטיפול.
האמנתי להם כשאמרו שהם רוצים לעזור. נשבר לי הלב שוב, כשהבנתי שהם לא יכולים, ושוב כשאני מבינה שכנראה אין מי שיכול. ואני לא יכולה. הכלב שלי מסתכל עליי ומבין הכל. רק בגללו אני ככ מתוסכלת. או בשבילו. אני בשבילו. אבל אין מי שבשבילי. אני ככ מתוסכלת. הימים האחרונים בין הקשים שיש. יש לי טריגרים נוראיים, הרבה זמן לא הייתי ככה. ניתוקים והזמן לא ברור. השליטה נעלמת מרגע לרגע. חוזרת והולכת ונעלמת. ואני עייפה. ואני גם חולה ולא מסתדרת מול הקופץ חולים. לא מבינה כבר את כל הבירוקרטיות, ואני לא רופאה ונדמה שרק מי שרופא יכול ללכת לרופא. הם מסבכים אותי יותר ויותר והמצב מסתבך. הלוואי והגוף שלי כבר קורס ודי. יחסוך לי הרבה תסכול מיותר. מבולבלת ממש. ועוד חזרתי לעבוד חלקית, אחרי שנתיים בערך, הכל שקר, לא יודעת להסביר לאנשים מה קרה, מרגישה שקרנית. רזיתי וכולם מציקים לי. הכוונות טובות ״אץ נראית נהדר״… לא אוהבת את זה. לא רוצה שיסתכלו עליי, לא ככה. הכל בלאגן. לא מצליחה למצוא את הסנטר או סנטר כלשהו להתחיל ממנו. כל יום זה רק יותר מסתבך. ויותר, ויותר… ואני לבד פה. ממש כמו עליסה שנפלה לבור, וכל העולם השתנה.
במקרה הזה, אולי אני השתנתי לגמרי, לא יודעת. ההרגשה זהה. זרות בעולם. לא משתלבת. לא שייכת. לא מצליחה. הכל שטחי. שקרי. בודד. גם פה, זה פורקן שלא יתן לי כלום בתכלס. כרגע ייאוש על שזה המצב. אני צריכה לנוח לפני העבודה. אני לא מצליחה להירגע עדיין מה פסיכולוגית ההיא.
לא ממנה, מהמצב. לא רוצה לקבל את המציאות כפי שהיא, לא טוב לי בה. למה לקבל את זה? ומה הפתרון האחר?
🤷🏽