האמת איך אני מתחיל להסביר את כל הההצפה הרגשית שאני מרגיש כעת..

אולי נתחיל בזה שפשוט אני בחרדות מסויימות. ברביעי יש לי לעבוד, מכיוון שאני לא עובד קבוע, אני בא כשצריכים אותי. בהתחלה ז היה נוח אבל עכשיו כבר לא כל כך. אני רוצה משהו יציב אבל לא שם, אלא משהו שאני אצור לעצמי. אני בחרדות לא מהעבודה אלא כי אין לי כח לעבוד שם אבל צריך לעשות קצת כסף. הבעיה שזה מפריע לי בחיי היום יום שלי. אני צריך להיות שם ב 6 וחצי כדי לפתוח את המקום, מה שאומר לקום באזור 5 וחצי בשביל להתארגן.

אני מרגיש שזה להשקיע הרבה אנרגיה בשביל כלום. בשביל מעט כסף כדי לשרוד. זה מציק, זה מעצבן... אבל אני נזכר רגע במשהו תוך כדי שאני כותב את זה.

דוד שלי לאחר 10 שנים + של ניתוק קשר ממני ומהמשפחה חוץ מאחיו (אבא שלי) בא משום מקום לבקר את המשפחה שלי וגם אותי. זה היה אתמול. כשהייתי ילד אהבתי את הדוד הזה, אבל כשהוא ניתק קשר בלי באמת סיבה טובה ועוד עם האחיינים שלו, לא סלחתי לו. יותר מידי אנשים "מהמשפחה" שלי מנתקים קשר בלי סיבה או שאני ספציפית עשיתי משהו רע. אני לא יודע מאיפה החוצפה ואיך אין לו בושה בכלל להראות את הפרצוף שלו 10 שנים לאחר שלא ראיתי אותו. אבל לא על זה אני בא לדבר.

כשהוא בא הייתי קצת בשוק לראות איך הוא השתנה. אבל לא יותר מידי בשוק. אני התייחסתי אליו בקרירות, וגם לילדים שלו שלא ראיתי בכלל מעולם. לא כי הם עשו לי משהו רע, אבל אין לי באמת קשר איתם מכתחילה, מבחינתי הם זרים גמורים. ועם זרים אני מרוחק אבל מנומס. הם ילדים ממש קטנים ככה שזה לא משנה הרבה בכל אופן..

לאחר מכן יצאתי לסיבוב החוצה וכשחזרתי החלטתי לראות איזשהוא סרט שאולי יביא לי מעט השראה למצב בו אני נמצא.
מצאתי סרט אחד שחזר על עצמו לא מעט במומלצים באינטרנט. קראו לו "The Shawshank redemption" סלחו אם כתבתי לא נכון. אך הסתבר לי שהשם שלו בעברית זה "חומות של תקווה" כי כשדוד שלי הגיע לחדר הוא ראה את מה שאני רואה, ודוד שלי כזכור לי חובב סרטים. הוא אמר לי שהוא ראה אותו לפחות 4 פעמים, ושזה סרט מדהים.

המשכתי לראות, ואני חייב להגיד שהתגובות שראיתי על הסרט ודוד שלי צדקו. סרט באמת מדהים. איך תקווה ותכנון יכולים להוציא אותך מכל מקום מחוסר אונים. היה חסר לי תקווה, גם עכשיו חסר לי תקווה, גם לאחר שראיתי את הסרט היה חסר לי תקווה. אבל לא היה חסר לי את המוטיבציה להמשיך הלאה בחיים, וגם אני לתכנן את חיי... וגם אני לראות איך אני חי בכלא מסויים שני נמצא בו ללא כוונה (הסרט מתרכז על בחור חף מפשע שנכנס לכלא)
במובן מסויים הזדהיתי עם הסיטואציה.. אני אמנם לא חי עם רוצחים ואנשים עם כוונות רעות... אבל אני כן חי עם אנשים שלא גורמים לי לנוח. איכשהוא הצלחתי להשדהות עם הדמות הראשית שהיא חפה מפשע, נמצאת בסביבה לא נוחה.. אבל הדמות הראשית הייתה מאוד רגועה, מחושבת..

הייתי רוצה להיות כך.

במהלך הסרט יש מן קריינות כזאת של אחד הדמויות המשניות.
והוא מספר על רוטינה שלכל אחד יש בכלא. וראיתי את הרוטינה של הדמות הראשית ועד כמה היא משעממת וקשה ואכזרית. אבל היא השתנתה לאט לאט במהלך הסרט. היא לא סתם השתנתה כי הדמות הראשית המשיכה לעשות את הרוטינה ללא תכנון מסויים איך לצאת מהרוטינה הזאת... לא מראים את התכנון שלו בסרט, אבל הכל היה בראש שלו כבר, כאילו הכל היה ידוע מראש. הוא ידע איך לעשות מנפילוציות מסויימות על מפקד הכלא כדי להגיע לאנשהוא רוצה ותכנן. אני מקווה שאני לא עושה ספויילרים לאף אחד, זה מאנם סרט ישן אבל הנה אני צפיתי בו בפעם הראשונה אתמול.

הרבה פעמים הרגשתי שתקווה היא חסרת תועלת.. אבל לאחר הסרט הבנתי שזה נכון, רק אם אין לך תכנון.. תקווה בלי עשייה לא שווה באמת דבר.

החלטתי להתייחס לחיי כמו הסרט, לכלא. אני לא עשיתי משנו רע כדי להיכנס לכלא שבו אני חי. פשוט נולדתי לכאן. אבל אני גם לא קורבן, יש לי את היכולת לצאת מזה אם אתכנן נכון ואעשה. והתקווה תיהיה ברקע כשארגיש לא טוב ואבוד.

היום תכננתי לעצמי תוכנית לצאת מהמקום שאני חי בו. מהמדינה שאני חי בה. אני רושם לא מעט אם כי אולי כמעט בכל פוסט שאני רוצה לעבור למדינה מסויימת.. לא אמרתי את השם שלה.. לא יודע באמת למה... לא רציתי שאנשים אולי ישפטו אותי.

אבל המדינה הזאת היא יפן. ואני כל לילה וכל יום ובמהלך היום חולם לעזוב לשם, להתגורר שם אם כי מעולם עדיין לא ביקרתי שם. ואין לי כזה תכנון האמת, אני רק רוצה ישר לגור שם. אטייל בזמן שאתגורר שם. ניסיתי לבנות טיול אבל הוא לא מספיק ארוך כי הבנתי שאני סך הכל רוצה לחוות את התרבות, אנשים, ואת האווירה, אבל אני לא רוצה שהיא תיהיה לזמן קצר או מוקצב..לכן אני רוצה לחיות שם. לא מרגיש לי שאתחרט לגור שם. ויש משהו שפשוט קורא לי למקום הזה, שום מקום אחר בעולם לא מצליח למשוך אותי כמו המקום הזה. וכך גם האנשים שישנם.

החלום לא נגמר ברק לגור שם. אני רוצה למצוא כלה יפנית ולהקים איתה משפחה. יש לי מחוז ועיר מסויימת בה ארצה לגור. זאת לא עיר בדיוק, אבל גם לא כפר. היא לא הכי מוכרת והמקומיים שם לא מופיעים כל כך הרבה מכיוון שאנשים שם באזור הזה ספצפית מאוד מופנמים משאר המקומות, לא פגשתי או יצא לדבר הרבה עם אנשים משם, אבל יצא לי פעם אחת, ואחד מהם אמר לי וכך גם באינטרנט רשום שהם אנשים מאוד מופנמים ואולי קרים ומרוחקים עם זרים... אבל ברגע שיכירו אותך ויסמכו עליך, הם יהיו החברים הכי טובים שלך, והכי נאמנים.. זה אמנם נכון כמעט לכל יפני טיפוסי, אבל שם זה ממש מודגש.

לכן אני רוצה לגור באזור הזה.. ולמצוא כלה משם.
היום תכננתי תוכנית י מפורטת, ועם הזמן אפרט אותה יותר.
אני אתחתן עם יפנית, אני אקים משפחה שם. וכשזה יקרה, אעבור לחזון הבא שלי...

התחלתי את הפוסט במשהו שמציק לי.. אני מניח שזה הרוטינה שנקבעה לי. והיא לא הכי נעימה.. אבל נזכרתי בסרט... והבנתי שעם התכנון, לאט לאט, אצליח לשבור את הכל... למקום טוב יותר.
בדיוק כמו בסרט. זה לא קרה ביום, זה לקח מלא מלא שנים...

קשה לי עם רוטינות שלא קבעתי או בכלל עם רוטינות.. אני אוהב להיות חופשי.. אבל, כרגע זה מה שאני צריך לעבור כדי להגיע לחלום. אבל אולי יותר חשוב מכך, כדי לבנות את האישיות שלי כדי להגיע לחלום.

ובינתיים אזכר במשפט ששמעתי היום "אם תתפקס רק בבעיות שיש לך, זה כל מה שאתה תראה. וזה יגרום לך לאבד תקווה" ~Les Brown

אתרכז בחלום, לא בבעיות שיש לי. כי החלום תמיד יישאר, אבל הבעיות רק ימשיכו להתחלף. זה זמני, הבעיות האלה הן זמניות עד שיבואו משהו אחר, אין טעם להתרגש מהן. רק להמשיך להתרכז בחלום, להתמלא בתקווה כל יום מחדש, להעיז לפחד לאבד גם את התקווה לפעמים. לא לפחד להאיחז בה, אין בזה דבר רע.
יש כאלו שיגידו שתקווה זה דבר מסוכן... אני אומר שסיכון זה כל מה שיש לנו בחיים אם אנחנו רוצים חיים טובים ומלאי משמעות.

לא צריך לפחד יותר מתקווה ובטח שלא מהבעיות הזמניות..
להמשיך בקור רוח, ללא בהלה וברוגע. להתפקס בנשימה ולהמשיך.
דברים עובדים רק כאשר אנחנו רגועים.