ושוב פעם אני סגורה בהוסטל רק כי אני לא מצליחה להתגבר על החרדה. אם לפחות מישהי הייתה מזמינה אותי ואני הייתי מחזירה לה אבל אין אחת כזו לפחות אין מישהי בנתניה. מכירה רק מההוסטל ומן הסתם לא יהיה לעניין לבקש ממישהי כזאת כי גם היא חיה מקצבת נכות. למה ביזבזתי את כל הכסף? מנסה למצוא גירויים לצאת החוצה כי מחר אין לי משמרת. אמנם אני אלך לבית קפה יום שני כי ההוסטל נסגר בשעה 8 והם יוצאים לבריכה ואני מעדיפה בית קפה. לא רוצה שיטילו עליי משימות מחר. אבל אין לי כסף. וגם בויזה של אמא שלי אין. יהיה לה רק ב2 לחודש שיוצא יום שישי וביום הזה אני נחה. אני נשמעת פה כמו תקליט שרוט והלוואי והיה פיתרון לזה. חבל שאין בתי קפה למתמודדים. כאלה שלשבת בבית קפה ולאכול משהו יכול להרגיע אותם ושלא מחייב תשלום. יצא לי להתקל במישהי שנהנית לשבת בבית קפה וזאת הייתה התרופה שלה. גם חברה טובה של חברה שלי שלא יצא לי להכיר נהנתה לצאת לבתי קפה ומשבר הקורונה הרג אותה. אני שואלת את עצמי עד כמה זה ריאלי דבר כזה אני רק יודעת שזה יכול לעשות טוב לכמה אנשים שהם במצוקה נפשית. אני כן חושבת שזה יכול להיות לזה חסרונות לדוגמה שאנשים שהם לא נמצאים במשבר נפשי יכולים לנצל את זה אבל אולי יכול להיות לזה פתרון כמו משהו שמוכיח כמו מישהו שזכאי לסל שיקום אז דרך זה. לא יודעת. אני לא מדברת על מועדון חברתי שיוצאים לפעמים לבית קפה כי משלמים על זה ואני התכוונתי לתת למתמודדים לשבת בבית קפה אולי אפילו להקים בית קפה מיוחד שרק מתמודדים ייכנסו אליו וישלמו על פי יכולתם אבל זה נשמע פנטזיסטי ובמדינה לא ממש אכפת מאנשים כמונו ומהסבל שלנו ואפילו הוסטלים משולם מכספו של המתמודד ומאכילים אותנו בתרופות וכימיקלים במקום למצוא דרכים טבעיים יותר כי זה יותר משתלם כלכלית במיוחד לחברת התרופות. אילו היו לי יכולות וכוחות הייתי מרימה את הכפפה ועושה זאת בעצמי אבל אני בסך הכל עוד מתמודדת שמתקשה לצאת החוצה.