אני חייבת להתמודד עם הבעיות ולא לברוח מהם. למשל כשאני לא תורנית אני בכל זאת ארד לאכול ארוחת צהריים גם אם יש שני דיירים שמרתיעים אותי. אני חייבת לאגור כוחות ופשוט להתמודד מולם. מגיע לי להינות מהאוכל של ההוסטל גם. להתעלם מהם, להיות חזקה. ולחשוב שזה רק יכול לחזק אותי מול החיים האמיתיים בחוץ. מספיק להתרגש מכל "זבוב". מה הם כבר יעשו לי? ולהגיד לעצמי "ליבי, תתעלמי, אף אחד לא שווה שתפסידי ארוחה טובה ומזינה שאת משלמת עליה. עברת לא מעט בחיים ותעברי עוד בחיים. תהיי בוגרת, יש חרא בחוץ וצריך לדעת להתמודד איתם. את אוטוטו בת 37.