אתמול היה יום מבאס. מאוד רציתי לחגוג את החג, ללכת לאן שהוא מחופשת, ולא היה לי עם מי. ההורים לא רצו לבוא, ואמא שלי צעקה עלי למה אני לא מביאה את חבר שלי, התעצבנה שלא רציתי ללכת איתו למסיבה. אמרתי לה שיש לו חרדה חברתית והוא לא אוהב מסיבות (מה שנכון) אבל לא סיפרתי שגם לא רציתי לפגוש אותו בזמן הקרוב בגלל שהרגשתי שתקף אותי בשישי האחרון. הרגשתי מאוד לבד הייתי במיטה ובכיתי כל הלילה עד שכבר סיימתי גלילי נייר ונרדמתי מאוחר. קמתי היום מוקדם בבוקר וההורים אמרו לי שאפשר להסתובב קצת במרכז העיר כי העירייה עושה אירוע ענק של פורים עם כל מיני מתקנים לילדים ומוזיקה באווירת החג. אני מתארגנת ומאלתרת תחפושת מהרגע להרגע, מאביזרים שכבר היו לי. התחפשתי לקוסמת. הייתה לי חולצה כזו שהיא סוג של גלימה וגם שרביט ומשקפיים. פתאום אני מקבלת הודעה מחבר שלי שהוא שואל אם הוא יכול לבוא כדי להביא לי משלוח מנות. אמרתי לו שלא יבוא במיוחד ושאין צורך שיביא לי משלוח מנות. הוא התעקש, וניסיתי להתעקש שלא יבוא במיוחד כדי לשים וללכת כי גם אני יוצאת תכף עם המשפחה, ואז הוא נעלב ואמר שהוא כבר בדרך ואמרת לו בסדר שיגיע. הרגשתי ממש רע, עם המחשבה שהוא עומד לבוא. ביום שישי התקיפה הייתה לי ממש קשה משום מה, ובשבת הצלחתי להעביר את זה מעליי ולהדחיק והרגשתי בסדר. פתאום אתמול ושלשום זה שוב צף לי והגוף שלי הרגיש בטראומה. לא חשבתי שזה ישפיע עלי עד כדי כך. נלחצתי אבל לקחתי נשימה כי בכל זאת הוא בא להביא מתנה. דפק בדלת, ואני פותחת והוא נכנס עם אריזה ענקית מלאה בכל טוב. הייתי בהלם. הוא הביא משלוח מנות בשווי מאות שקלים, כשאין לו כסף. הוא בא אלי וחיבק אותי ארוכות, אני עמדתי וקפאתי. המגע שלו פתאום היה זר לי, הרגשתי בגוף לא טוב. הודיתי לו על משלוח המנות ואז הוא אמר שילך הביתה אבל פתאום ההורים שלי הציעו לו לבוא איתנו להסתובב באירוע הפורים בעיר. הוא הסכים! לא ממש אהבתי את זה אבל יצאנו כולנו והלכנו והיה מפוצץ ממש, אלפי אנשים, מלא מתקנים ואווירה שמחה. הלכנו איתו למסעדה קרובה, ואכלנו פסטה וקיבלנו קינוח חינם. הוא ישב לידי ולפעמים שלח יד או תפס אותי והרגשתי מאוד לא בנוח. פתאום המגע שלו נהיה לי לא נעים. ביציאה משם פגשנו את סבתא שלי ואחותה, והן שתיהן התלהבו לראות אותנו. אחות של סבתא שלי אמרה לחבר שלי שהוא חתיך, וסבתא שלי חיבקה אותי שוב ושוב. היא ראתה שאני מחופשת ושאלה אם התחפשתי לאשת טליבאן או מוסלמית. אמרתי לה שזה קוסמת אבל צחקו עלי. צילמתי את הרגע הזה שכל המשפחה והחבר מדברים, ואז זזנו לדרכינו. בדרך נכנסנו לחנות ואז חבר שלי אמר שכבר צריך ללכת כי יש אצלו מסיבת פורים עם כל המשפחה, ואז נתן חיבוק ארוך לשלום. שוב הרגשתי לא בנוח. כשיצאנו מהחנות ההורים ואני פגשנו באמא של בן זוגה של אחותי ואז דיברנו איתה במשך שעה שלמה, ההורים והיא התקשקשו בעיקר על הזוגיות של אחותי ובן זוגה, כמה שהם מצליחים וטובים ומדהימים וזוגיות לתפארת ואני רק עומדת שם ומקשיבה לכל השבחים האלה ומתבאסת עם עצמי לאן אני הגעתי עם הזוגיות שלי. אם בכלל ניתן לקרוא לה ככה. 

אחרי זה הלכנו לכיוון הבית, אבל יש איזו שהיא שכנה חדשה שעוברת לגור אצלינו בבניין, היא אמא של שכנה שגרה איתי בקומה, והיא במקרה פסיכולוגית ד"ר מאבחנת שפותחת קליניקה בדירה החדשה שלה. אמא שלי עזרה לה לעצב את הבית ולסדר לה את ההובלות והכל (בחינם), והיום הייתה הובלה אז אמא שלי ואני תפסנו חניה והמתנו שם למשאית שתגיע. בינתיים הגיעה איזו זקנה וצעקה עלי שאני חוסמת ככה את הכביש. תוך כדי אני מקבלת שיחת טלפון מאחותה של סבתא שלי ואז גם היא צועקת עלי בעצבים למה צילמתי אותה ושזה לא בסדר ושהיא יצאה מכוערת ושאמחק מיד. אמרתי לה שלדעתי היא יצאה יפה ושזה בעיני המתבונן אבל לא עניין אותה הדעה שלי. היא אמרה לי שכשהיא ראתה אותי הייתה בהלם מכמה שרזיתי, לטענתה הייתי "מאוד שמנה עם רגליים שמנות" בפעם האחרונה שפגשה אותי. אמרתי לה שאני לא חושבת שהייתי כל כך שמנה וירדתי כמה קילו בודדים, אבל היא התווכחה איתי. איזה כיף לשמוע דבר כזה מקרובת משפחה. ועוד בייחוד לאחרונה כשאני מרגישה רע עם הגוף שלי. מה שכן היא החמיאה על חבר שלי שוב שהוא נראה טוב ושהוא עדין וחכם וצריך לשמור עליו בקשר. ממש אחלה של שיחה.

חזרתי הביתה ופתחתי את משלוח המנות של החבר, מלא שוקולדים יקרים וכל מיני דברים חמודים, ואחותי עברה לידי והצעתי לה לקחת מה שהיא רוצה מהמשלוח מנות. התעלמה ממני לחלוטין. פוגע. פניתי לער"ן וענתה לי מתנדבת בין האהובות עליי שלא דיברתי איתה המוןןן זמן. יש מתנדבים ששמורים אצלי בלב ורק מלהיזכר בהם נהיה לי טוב. חבל שאני לא יכולה להכיר את המתנדבים והמתנדבות במציאות, או לחיות במרחב הזה של ער"ן לנצח. המקום היחיד שמכיל ומקשיב ומחבק בלי השיפוטיות והרוע שיש בסביבה החיצונית שלי. 

מחר הולכת לפסיכיאטרית וגם למטפלת (אחרי שהעלינו פעמיים לשבוע). זה מתחיל להיות יקר העסק הזה ואני מפחדת שההורים שלי יבהלו מהסכומים. מישהי שדיברתי איתה אמרה לי שיש לה הפרעת דיסוציאציה, ואז שאלתי אותה איך זה מתבטא והיא אמרה לי רשימה של דברים שהם קורים אצלי המון. קראתי על זה עוד באינטרנט והתחברתי לכל התסמינים וההסברים. מסתבר שיש לי דיסוציאציה ולא ידעתי. הגיוני לפוסט טראומה מורכבת. אבל אני מחר אשאל את הפסיכיאטרית בנוגע לזה. 

כל הזמן יש פיצוצים בחוץ של זיקוקים ונפצים ובומים ומכל אחד כזה אני נבהלת כאילו יש פיגוע או משהו. אנשים מעצבנים.

בכל אופן שבוע הבא מתחילה סמסטר מאוד עמוס, עוד בהכחשה של זה, לא יודעת איך אתמודד איתו אבל מקווה שאצליח להסתדר גם לימודית אבל גם חברתית עם כל הבריונות הבלתי נגמרת ונסבלת הזו. תחזיקו לי אצבעות...