במבט לאחור,
הלוואי ולא הייתי מבזבזת את כל הילדות שלי

 על התנצלות אין סופית על כל הדברים

 שלא היו באמת באשמתי.

מאחורי כל הבכי והכעס-

הייתי רק ילדה שרצתה להיות אהובה.

אני ילדה שהייתה מוכרחה להתבגר.

לחשוב 100 פעמים לפני שאני עושה

או אומרת משהו.

תמיד לחשוב על ההשלכות ומה עלול לקרות.

זה נכפה עליי כמו נבואה.

לחשוב שזה תקין ,חלק מהחיים

ושזה ככה אצל כולם.

זה תקין שההורים משאירים סימנים על

הגוף של הילד.

אחרי הכל זה ילד,חסר ישע.

אומרים שזה מה שעשה אותי חזקה יותר.

העניין הוא, שהייתי ילדה-

לא הייתי צריכה להיות חזקה.

הייתי צריכה להיות בטוחה.

מוגנת.

זה גרם לי לייחל לחיים אחרים ולהתנתק 

מחברויות כי לא היו לנו את אותן שאיפות.

זה גרם לי להתגבר ובעיקר להתבודד.

לא חיפשתי לריב,חיפשתי רק מישהו שיקשיב.

לא הפסקתי לאהוב ולהעריך את ההורים שלי.

הפסקתי לאהוב את עצמי.

20:53