יש אזעקה
והם נכנסים לחדרי, לממד
הוא נכנס יחד איתם
יושב לידי, על הכיסא
לפעמים מעיף מבט, לפעמים אדיש ככלל, לפעמים פשוט ישן
הוא נכנס
ואני רוצה להפסיק לנשום
שחלילה האוויר שלי לא יפגוש את שלו
אני מתכסה 
למרות שחם
כדי שבטעות לא יראה או יגע
בסוף הוא יצא
ואני אשתדל להכחיש את החרדה
כי מתי תהיה הפעם הבאה? 
אנחנו במלחמה 
והחדר שכביכול אמור להיות שלי
כבר לא באמת שלי
רציתי לנקות 
אבל אין כבר את מה
ההרגשה שהוא שוב כל כך קרוב למיטה או אלי 
אותה נשימה אותן ידיים 
אפילו כשאני כותבת עולה בי תחושת גועל
עברנו כבר אזעקות 
ואפילו ימים שהיינו לבד
אבל אחרי תקופה ארוכה שהצלחתי להרגיש שהחדר הוא כלוב מזהב, שאליו אף אחד לא נכנס
נשמע צליל שמסמן גם בתוכי- אזעקה 
הדלת נפתחת
יש צעדים 
והוא נכנס
הכוונה כבר פחות משנה, הנזק כבר נעשה
ואני משתדלת להיות בסדר, בהכחשה.
יש עוד אנשים בחדר, אבל זה מרגיש כל כך לבד. 
המחשבות נודדות בין המלחמה שבחוץ למלחמה שבפנים, ואני יודעת שבמלחמות אין באמת מנצחים. 
ובשלי? אני מפסידה כל יום מחדש.
מבחוץ השתיקה רועמת 
או מתחלפת בחיוך מזוייף
או עצבים שמחליקים לי בין האצבעות כי כמה עוד אפשר?
אני כלואה בתוך סוד
אותו אי אפשר לספר, אסור לדבר 
הוא אוכל לי את הלב
זה הסוד שאיתו אלך לקבר? 

אני אמורה להיות חזקה
הרבה מים עברו בנהר מאז 
ומשום מה עדיין נראה שאין מוצא 
לקחתי כדור 
אולי אצליח לחזור לישון אולי ארגע..
עד הפעם הבאה..