הגעתי למצב שאני שונאת להיות אימא 

לא שאני רוצה חלילה שיקרה משהו לילד שלי, מהרגע שהוא נולד הוא כל החיים שלי אבל פשוט כי אין לי ברירה

אם הייתה לי האופציה לחזור אחורה בזמן ולא להיכנס להריון כנראה שלא הייתי רוצה את ההריון 

שבועיים אחרי החתונה כבר הייתי בהריון

בקושי חצי שנה מאז שהכרתי את בעלי וכל החיים שלי התהפכו

מאוד רציתי להיות אימא אז לא חשבתי אפילו לקחת מניעה אבל לא ידעתי שזה כזה חרא ההריון שלא תיפקדתי ולא יצאתי מהמיטה בקושי

ולא ידעתי שאחרי הלידה יהיה עוד יותר חרא עם דיכאון אחרי לידה ולהיות לבד לבד לבד חודשיים בחדר מטר על מטר אצל ההורים שלי כי עדיין אין לנו דירה ולהיות שם לבד כי אבא שלי מעשן בבית ובעלי לא סובל סיגריות אז הוא היה חוזר רק כדי לישון וגם אני לא סובלת סיגריות אבל לא יכולתי לצאת מהבית ולא הייתה לי ברירה אלא להיות לבד

ולא ידעתי שימשיך להיות חרא עם ילד שיש לו אטופיק דרמטיטיס שמוציא ממני כל כך הרבה כוחות 

ואלרגיות מסכנות חיים ולהתפנות איתו כמה פעמים לבית חולים אחרי התקף אניפילקטי 

וימשיך ךהיות חרא כשהשיניים הרסו כל הרגל שינה שהצלחתי להנחיל לו וכבר שלושה חודשים שהוא לא ישן נורמלי ולא אוכל נורמלי ומוציא ממני כל טיפת אנרגיה שאולי יש לי 

והזוגיות שלי חרא כי בעלי לא מבין ולא תומך מספיק ואני לבד לבד לבד ונמאס לי מהכול

אז לא אם הייתה לי בחירה לא הייתי נכנסת להריון איתו 

וכן הייתי מוותרת על האור שלי בחיים

כי באותה מידה שהוא האור שלי הוא גם החושך והכלא שלי