שלום עדן. מצטערת לשמוע שאתה עובר את זה. אני גם סובלת מחרדות, בעיקר רפואיות.. חשש תמידי כזה שמשהו לא בסדר בגוף שלי. כל כאב קטן או לא קטן מכניס לסרט.. ובין ההתקפים יש חרדה מתמשכת מההתקף הבא שעלול להגיע.. זאת התמודדות לא פשוטה. אולי זה אינדיווידואלי אבל מה שלי קצת עוזר בהתמודדות עם חרדה זה לעשות את הדבר שנראה הכי הזוי במצב הזה וזה נשמע קצת קלישאתי אבל זה - לקבל אותה. לא לנסות להלחם בה. יש סיבה שהיא שם. חרדה זה סוג של מנגנון. אנחנו חווים המון קשיים, בטח תקופה ההזויה שאנחנו חיים בה. ואנחנו מדחיקים הרבה דברים שאנחנו אפילו לא יודעים שהם היו צריכים לצאת החוצה. אבל תדמיין שיש לך בתוך הגוף בועה, שאוגרת את כל הסבל והכאב, החוויות וההתמודדויות שעברת בחיים, הבועה גדלה וגדלה ומתישהו מתחילה להקרע ולנסות להתפוצץ.. והיא יכולה להתפוצץ בכל מני צורות ובדר״כ בצורה של התקף חרדה. היא מנסה להתפוצץ כי אנחנו לא “רוקנו” את הדברים שצורה שהיינו צריכים לרוקן בזמן.. מרגיש לי שכשאני מנסה להלחם בזה או להתחנן שזה יפסיק, אני בעצם רק “אוטמת” עוד יותר את הקרע שנוצר ואז החרדה גדלה יותר בתוך שטח מאוד מצומצם וחנוק.. ואז כשהיא מתפוצצת זה בום ענק מדי שקשה להכיל. מה שמביא לחוסר שליטה מוחלט. סליחה אם נכנסתי מדי לעומק הדימוי אבל מה שאני מנסה להגיד זה- שכדאי לנסות להסתכל על זה אחרת. אתה חי בתוך כלי, שזה הגוף שלך והוא מאותת לך לעזרה. תעזור לו. אם אתה מרגיש חרדה תקח אוויר ובנשיפה תדמיין איך אתה מרוקן דברים מהבועה הזאת. אני יודעת שזה נשמע אולי סתמי או אפילו ממש לא אפשרי אבל תנסה להודות לגוף שלך על זה שהוא מאותת לך לעזרה. תדבר עם הגוף שלך תדבר עם החרדה. כן אני יודעת אני נשמעת מפגרת אבל באמת באמת, שאחרי ככ הרבה טיפולים וכדורים שלא עזרו לי זה הדבר היחיד שכן עזר. תגיד לגוף שלך שזה בסדר, שגם אתה מפחד. שתעברו את זה יחד. שתעזור לו לרוקן את כל מה שצריך. תחבק את הגוף שלך. תהיה איתו. אל תלחם בו זה גם ככה קשה. הגוף נכנס למצב השרדותי בחרדה. כל האנרגיות מכוונות לשם. זה מתיש ומעייף כל כך. וככל שנלחמים בזה ככה זה מעייף יותר והופך לכדור שלג. תנשום לתוך זה בהבנה, בהכלה. תגיד לעצמך שהמחשבות שיש לך בראש הן לא בהכרח נכונות, הן נובעות מחרדה. נובעות מפחדים שפוחדים להגיד אותם בקול. אבל לפעמים צריך כי אחרת הם נשארים תקועים. יש לזה שם. יש לזה הסבר. ויש דרך להקל על עצמך. תנסה למשש בדברים שלידך. מה שאתה ממשש, מה שאתה רואה מול העיניים, זאת המציאות כרגע. לא שום דבר אחר שנתון לפרשנות. זה מאוד מחזיר לקרקע. אפילו להגיד בקול: אני רואה ארון. אני מרגיש את הרצפה בכפות הרגליים. כשאתה מצליח לחזור לקרקע ופחות לתחושת הריחוף, נסה לדמיין איך בכל פעם שאתה מוציא אוויר אתה מוציא עוד מטען ועוד מטען מהבועה. תגיד אותם אפילו בקול. תשחרר את המילים הקשות ואת הפחדים שלך לאוויר. גם אם זה מרגיש בלתי אפשרי. עד לפני שלוש שנים בערך חייתי במשך שנתיים עם 7-8 התקפי חרדה כל יום. לא הצלחתי לתפקד. לעבוד. בקושי הצלחתי לפתוח את החלון כשהיה קשה לי לנשום. הייתי לבד ולא הצלחתי או רציתי לשתף אף אחד. וכל דקה שלא היה לי התקף הייתי בפחד מההתקף הבא שידעתי שעומד להגיע. הייתי קפואה. עד לפני החרדות הייתי בטוחה שאני הבנאדם הכי חזק שיש. שאין שום דבר בעולם שלא אצליח להתמודד איתו. עזרתי לכולם ואף פעם לא שיתפתי בכלום. בדיעבד זה הגיוני לי ממש שזה הוביל לחרדות. פתאום בשנתיים האלו האלו מצאתי את עצמי מרוסקת, מותשת ובעיקר לא בשליטה. שזה הדבר שהכי הלחיץ אותי. שמשהו משתלט עליי ואני לא מצליחה להחזיר לעצמי את השליטה. אבל מהרגע שהתחלתי לחבק את עצמי בהתקפים, לדבר עם עצמי כמו משוגעת, להבין שיש סיבה שזה קורה ושאני צריכה אפילו “לעזור” לזה לצאת החוצה, ההתקפים פחתו ופחתו. כבר לא הייתה להם סיבה להלחם יותר כי פתחתי את הקרע הזה לאט לאט ונתתי לזה לצאת בהדרגה. בצורה מדודה. הצלחתי להחזיר לעצמי את השליטה. וגם אתה יכול. אני לא אומרת שעכשיו הכל ורוד, חזרו לי קצת ההתקפים מאז תחילת המלחמה אבל אני כבר לא מפחדת מהם כי אני יודעת שאם זה יגיע אני אדע איך להתמודד עם זה. וכשזה קורה אז סימן בשבילי לעצור רגע ולהבין שאני צריכה את ההפסקה הזאת. שאני צריכה לרוקן, לדבר. לשתף. להגיד בקול את הפחדים שלי ולשחרר אותם להוציא אותם במקום שיישארו כלואים. 

באמת לדמעות ולבכי יש משהו משחרר. סוג של פורקן, העניין הוא שלפעמים התחושה היא שאנחנו לא מוצאים סיבה מהותית לבכי או לרצון לבכות, וזה מה שמטריד, כי בכי שבא בעקבות דבר שמצדיק בכי- הוא לגיטימי, ובכי מסיבה לא ברורה- מטריד.

אז קודם כל, הבכי והרצון לבכות, זהו סימפטום שמשהו בתוכך מבקש תשומת לב, נסי להקשיב לבכי אפילו פעם ביום, ותנסי לשאול אותו מה הוא מבקש ממך...

וכאשר נבין באמת (כולל אני) שהבכי או הדיכאון, הם סוג של שליחים לעורר אותנו לקול פנימי ועמוק וחבוי בתוכנו, גם אם לא נדייק מהו הקול הפנימי, נוכל לקבל את זה יותר בהבנה,

 זה לגמרי לא קל ואני מתאמנת על יום יום, עם עליות וירידות

בהצלחה!!

 חברה לדרך

שלום לך יקרה, אני מבינה את הבלבול שלך כי אין רצף במה שאת חשה  - יש ימים טובים ויש כאלו שממש לא. לא הבנתי אם את נמצאת בטיפול נפשי ששם זה המקום לעקוב אחר מצב הרוח ולנסות לקשר אותו לאירועים בחייך, אגב, האירועים אינם חייבים להיות חיצוניים אבל מספיק שמשהו יהדהד לך טראומה שלא עובדה ומצב הרוח "נופל". היות ואינך בטוחה לגבי טיפול תרופתי יש מקום לנסות לרכוש הבנה וכלים לגבי אותן הנפילות מתוך מחשבה שכך ניתן יהיה להתמודד אחרת ואף לטפל לעומק בגורמים שהובילו ומובילים למצבי הרוח הקשים. לגבי הטיפול בתרופות: כול עוד את אינך מסוכנת לך או לסביבה ההחלטה על טיפול תרופתי היא שלך כי רק את יודעת אילו מחירים את משלמת על הפעמים בהם את נתונה במצב של דיכאון.... לגבי הפסיכיאטרים: את מספרת שבתרופה שהפסיכיאטר הראשון רשם לך את הכדורים היית סגורה בחדרך עם בכי ודכדוך למשך זמן רב. מכאן שהגיוני שהאבחנה הייתה דיכאון ומשם ההמלצה על טיפול תרופתי. בינתיים כנראה שהמצב השתפר והדיכאון הדרמטי שהיי נתונה בו חלף. לא כתבת מה קורה בימים שאת במצב רוח טוב?, מטריד גם שכתבת שהפסיכאטרים הסבו את תשומת ליבך שמדובר בדיכאון - איך את ראית את הדברים?. ממה שכתבת עולה שגם היום מרבית הימים אינם טובים אולים ישנם ימים בודדים שכן - האם את יכולה לפרט יותר מתי טוב יותר ומתי רע יותר? לא כתבת גם בת כמה את? האם יכול להיות שמצבי הרוח קשורים למחזור החודשי?, ישנן הרבה סיבות למצב שאת מתארת אבל כדאי ורצוי להגיע לרופא טוב שיקשיב למה שקורה לך כדי להבין טוב יותר מה הבעיה ממנה את סובלת ולפרוש בפנייך את אפשרויות הטיפול. מה דעתך?