החיים עצמם נלקחים בהרבה סיטואציות, כמובנים מאליו אבל מה שתמיד מדהים אותי יותר זה הטבע שלהם. איך יש להם נטיה לזלוג חזרה לשורשים, כי הם אלה שהביאו אותך. הם מכים שורש חדש, פשוט כי בשורשו של העניין, החיים לא משאירים לעצמם הרבה ברירות וכשמגיעים למצב של אין ברירה, אז מתנהגים ופועלים כמצופה והדברים חוזרים לצורתם הבסיסית. וככה קרה..

המפגש עם מוטי ריענן אותי קצת הפעם, הוא תמך בכל טענותי כלפי הפסיכי-אטר שגרם לי להתקף חרדה. זה קצת נתן לי גב בתחושתי כלפי המצב הנתון. הלכתי לשם כדי לקבל תשובות או לפחות הסבר הגון על מי אני ולמה ויצאתי עם תהיה אחת יותר ממה שנכנסתי. חוויה לא נעימה.

השיחה עם מוטי קלחה והלבשתי על עצמי כמה חיוכים שידעתי שתמיד הלמו אותי מאוד, אבל לא תמיד הם היו לי זמינים. הרגשתי שאני טיפה חוזרת לצבעים שלי.. מלנכוליים בצורה מציקה אבל עם כתם צבע אחד שהופך את הקומפוזיציה להיות מרתקת יותר.

אני בת 29 (עדיין) ואני מרגישה את המחוגים של השעון מעוותים לי את המחשבה. כי פשוט אין מספיק זמן להכל. החיים עוברים כל כך מהר, בנשימה וחצי ואני צריכה למצוא את עצמי, ללמוד לאהוב את עצמי, להתמסר לכתיבה ולחיות ב"כאילו אירופה" ואז להתחתן, ללמוד משהו אמיתי ולעבוד בו ולסמן את פרק ב' של החיים. והאמת היא, סליחה על הקלישאה המגוחכת, שאני זוכרת את יום השחרור שלי מהצבא כאילו הוא היה אתמול-
הייתי 17 קילו יותר בשומן ופחות בשכל אבל הכתיבה שלי תמיד היתה מאוזנת, אם כי לא תמיד עקבית..

עד כמה שהיום שלי התחיל בשתיקה ורציתי לשתוק עוד ועוד ברגע שמוטי פתח לי את הדלת, זה כאילו הפכתי לתקליט פרוזה שהחל לנגן מרגע הנחת המחט. הייתי בדיוק איפה שאני אמורה להיות. המשרד-חדר- חלל כלשהוא של מוטי זעק ניטרליות באופן חמים ומזמין. שלא כמו במשרד של הפסיכי... הדבר שאני הכי אוהבת אצל מוטי במשרד זו המרפסת שפונה לרחוב עורפי. ויש שם וילון לבן שמתנגן ברוח. שטיח פרסי ענק בגוונים שצורחים שיסתכלו עליהם ועוד כמה מסגרות עם תוכן שלא עניינו אותי מספיק כדי שאתעמק מקרוב. הכסא שלו ירוק חאקי. לא היה שם משהו מודרני במיוחד שכבש אותי.

זה כמו עם אריק-איינשטיין-אהובי-זכרונו-לברכה. אריק כבש את האנשים כי הוא היה הקול של הרבה אנשים, וגם הקול שלי ובגלל זה אני חושבת שבאמת יש מספר של מיתרים שלי שמתו יחד איתו. מה שקסם לי בו זו הפשטות שלו. הוא היה אדם פשוט. בלי מניירות, בלי הרבה שכבות, בלי הרבה לשבור את הראש, אלא לשיר מה שעולה לך בלב ואם זה קשה מידי עכשיו, קח לך פסק זמן ותשוב בעוד כמה שנים. אתה תתקבל בברכה בכל עת. ככה הרגשתי אצל מוטי.
אני חושבת שאיפשהוא הוא מאוד אוהב ללמד אותי בחשאי להגיע לפואנטה בלי לזיין יותר מידי את המוח. זיוני מוח הם חשובים אמנם, אבל לא יותר חשובים מהפואנטה. אחרי שאזל לנו הזמן עטתי על עצמי את משקפי השמש שלי שמשמשים כמו מגן מפני העולם החיצון ומישמשתי לכיוון האוטו שלי. האוטו שלי? יותר נכון הבית האקס שלי. עברתי הרבה דברים באוטו שלי. מסיפורים קצרים ועד רומנים. יכולתי לשזור ספר שלם אל תוך סדרה את מה שהחתיכת מתכת הזו יודעת עלי. ועל אף שהיא קרה כל כך, היא מנחמת אותי. סה"כ טויוטה קורולה מלפני 13 שנה. אבל כמו חלק מהמשפחה.

אני סומכת על המכונית שלי. לאן שהיא תיקח אותי, אני אסכים. היא מכירה אותי יותר טוב מכולם והפעם עשיתי בחירה שבאמת רציתי. קצת הפתעתי את עצמי. הייתי אומרת שאגיע היום לאמא ולא לבימבי. כי על אמא יותר קל להתרפק ולהתפנק; היא רק מחכה כבר לראותי כדי לתת לי חיבוק עוברי שיזכיר לה שוב איך זה היה להיות בהריון איתי. אז לפני עשרות מיליון שנה.
אז עברתי ליד הבית שלה כדי לראות אם קיימת בכלל נוכחות רכבית. לאחר שהתוודיתי שלא, הנחתי שאשוב הביתה. אבל יש ימים בהם הנפש לא שקטה כי היא צריכה לאתגר את המחשבה שלה בדבר מה. לגרות קצת את החוש היצירתי. ואיפשהוא גם לא ביליתי עם סבתא שלי די הרבה זמן. למעשה אף פעם לא קיבלתי אותה כסבתא לבבית באמת. נכון יש מטען בתא המטען. בדיוק בשביל זה הוא שם. אבל החרא הזה התקשה כבר והשתלב בבניה החדשה. לא סתם האמרה 'משפחה לא בוחרים' נשארת לנצח אידיאלית וצפויה. כי זה נכון. למען השם. זה מה שאלוהים נתן לי, או היקום. או המפץ הגדול, ועם זה אני צריכה להסתדר. ובימים טובים יותר לנסות לראות קצת מעבר ולהקטין את המינון הביקורתי שלי. מה אני כבר עשיתי בחיי?


סבתא שלי התחילה להיות חמודה באופן מטריד. אבל כי היא מזדקנת.
היא שאלה אותי את אותו הדבר מספר לא מבוטל של פעמים בצורות שונות. תמיד כשהיא מדברת על עצמה באופן שהוא כביכול בלתי נשלט ומנתר מדרמה לקומדיה, בגלל הפולניות שלה ובגלל תפישת עולם שגויה שלה שסיפורי הספסלים שלה מעניינים מישהו באותה הצורה שהם מעניינים אותה.
זאת אומרת אני יכולה למצוא עניין באירועי אחרים שהיא מתארת לצד קמפיין הוידוי שגם היא עברה זאת ביותר קשה, (לא תמיד)
אבל באמת.
במחצית הזמן מהמפגש הנחמד שלנו, השעון שלי נעצר.
המחוגים של השעון המוזהב והמינימליסטי שלי פשוט יצאו להפסקת סיגריה.. בעודי אני צריכה אחת.

יכול להיות שאני מגזימה. ללא ספק. היה איזשהוא קסם. והדבר שהכי שידרג לי את המצב רוח, נדוש כמה שיהיה, כשהתקשרתי היא פשוט ענתה. אולי יותר באיטיות ממה שהתרגלתי משנים עברו. ואולי בקול צורמני יותר. אבל היא ענתה. ונתנה לי במתנה, מתנה שקיבלה מאבא ונאו, תליון זהב. ובעצם זה לא משנה מאיפה הוא הגיע, על אף התחושה הכיפית של הקרבה שהעובדה הזו מסבה, אני מניחה שהוא יותר מהווה מן חותמת של שלב ראשון בתהליך כלשהוא.
לקחת חלק, אבל לא לקחת ללב. להיות החווה אבל גם המתבונן מהצד 
ולהכיר בכך שאפשר לחיות עם הדברים בשלום.