אנחנו נוהגים לשאול.

ואנחנו רגילים לענות ש...  "עבדים היינו לפרעה במצרים" וגם להגיד בקול רם את עשרת המכות ולחפש את האפיקומן או להחביא אותו בעצמנו.

אנחנו חושבים על כל מה שהשתנה לנו, וחוששים שעוד דברים יתחילו להשתנות לנו, אז אנחנו מדפדפים קדימה בהגדה, ומביטים על התמונה של בני ישראל החוצים בבטחה את ים סוף, צועדים בעקבותיו של משה שחצה אותו עבורם לשניים.

אנחנו מחפשים את הסדר, את המקום המנחם שיכול להקנות לנו מעט יציבות, מחפשים  בתוכנו את מה שנראה בלתי אפשרי למצוא בחוץ, את מה שיכול להחזיר לנו את שאבד לנו. מחפשים את ההגדה הפנימית שלנו.

אין לנו שליטה על מה שנשתנה, אבל יש לנו את השליטה על עצמנו וזה הרבה, יש לנו את השליטה על המחשבות שלנו, ועל הפעולות שלנו. והיא יכולה לברוא למעננו עולם חדש ומגוון. אנחנו יכולים לחשוב על תשובות לשאלות כמו  "מה נשתנה אצלי, מה אני רוצה לשמר, מה אני רוצה לשנות". השאלות האלה יכולות לשרטט לנו את המציאות שאנחנו יכולים לייצר עבורנו בתקופה הזאת. עצם חיפוש התשובה לקושיות כאלה הוא לפעמים המענה שיכול לאפשר לנו להישאר בלילה הזה מסובין. מסובין עם עצמנו ועם מחשבותינו, מסובין עם מי שקרוב אלינו, ועם מה שניתק מאיתנו. מסובין בלבבותינו עם אחינו החטופים, ומייחלים לחזרתם.

המצב שלי ממש מדרדר ולא טוב, אני פשוט חסרת אונים 

אני לא מוצאת פסיכיאטרים והתורים רחוקיםם מאוד (אם יש למישהו המלצה למישהי קרובה באיזור המרכז אני אשמח... )

והמטפלת הנוכחית היה לי איתה סך הכל 3 מפגשים, לא מרגיש לי שיש חיבור כלשהו איתה וכל מה שמעניין אותה זה הילדות שלי... אני מבינה שזה גם משהו שחשוב אבל לא ביגלל זה באתי אליה לטיפול..

 מרגיש לי שאף אחד לא יודע באמת איך לטפל בי ובפוסט טראומה ובעיקר בפגיעה שעברתי , להיפך נותנים לי כל הזמן את התחושה "שזה לא נורא" כל כל מה שעברתי ... 

הדבר היחיד שעוצר אותי מלעשות משהו בלתי הפיך זה הפחד, הפחד מה יהיה אם לא אצליח, הפחד מהמוות ובעיקר מהפחד לאבד את עצמי, כי לא זה מה שאני רוצה... (אני לא אעשה ולא עושה משהו אין מה לדאוג זה סתם ההרגשה המעצבנת)

אני כבר יומיים במין תחושת מועקה כזאת בלתי מוסברת, ברמה שיש לי לפעמים גם כאבים באיזור החזה... אני יודעת שזה מלחץ... 

אני כל כך חייבת עזרה דחוף ... 

אפשר הסבר ? באמת למה אני כזאת מטומטמת ? 

מישהו שהתכתב איתי סיפר לי שגם עבר פגיעה בילדות, מפה לשם היה לו דחף בלתי מוסבר ופשוט רצה שאעזור לו , הרגשתי שהוא ממש צריך את העזרה שלי להוציא את הדחף הזה... כי מי כמוני יודעת ומכירה את הדחף הזה...בעיקר אחרי פגיעה...

מפה לשם אני עכשיו עם פלאשבקים והתקף חרדה ולא מפסיקה לבכות ומרגישה כל כך רע עצמי שביכלל עזרתי לו... (דחף מיני למי שלא הבין)...

למה ? פשוט למה אין כאן גבר אחד נורמלי ביקום הזה? כי אין!! 

נמאס לי כבררר ממכםם , למה אלוהים לא יכול להכחיד אותכם??? 

אוףףףףףף 

אז רציתי להודות לכול הגברים הטובי לב שפנו אלי בפרטי,

שרובצים תחת שם בדוי או שם אמיתי.

שאני פשוט מבינה כמה הם פגעו בי וכמה טיפולים וכסף שפכתי בגלל אותם סוטים

אז אני רק רוצה להודות מעומק ליבי הפצוע.

תודה על הפגיעות!!!!!!!!!

תודה על "העזרה"!!!!!!!!!

תודה על עקיצות!!!!!!

תודה שלימדתם אותי שאתם חרמנים ומגעילים!!!!!!!!!!!!!!

זה רק פוסט קצר לרגל מסיבת הפרידה שלי ממכם.

כי אני כבר לא יהיה פה מחר.

מקווה שתשרדו בלי להתחרמן עלי,

אני מאמינה שיהיה לכם קשה,

אבל תצטרכו להתמודד.

מקווה שכל מי שנפגעה פה תקום ותצא מהמקום הפוגעני הזה.

במיוחד בנות שנפגעו מינית...שהמשיכה שלהם בריצפה

אל תהיו באתרים של אנשים שסובלים גם ככה.

תפסיקו לקחת את החולשה של נפגעת מין ולהשתמש בה.

כותבת בדמעות!!!!!!!!

תסורסו ---אמן.

(כל הסוטים-נא ראו הזמנה זו כאישית!!  לא נשלחו הזמנות פרטיות. )

לא מזמן הפסיכיאטרית הגדילה לי את המינון כדי שיהיה מספיק לocd, במקום לעזור אני מרגישה יותר גרוע. ככל שהמינון עולה המצב שלי מחמיר והגוף שלי חזר לרעוד. ההורים שלי צועקים עלי שאני רועדת עם הגוף ודורשים ממני להפסיק. הם חושבים שאני עושה את זה בכוונה אבל לא מבינים שאין לי שליטה בזה. אני לא אומרת להם שזה מהתרופה כי אז הם יילחצו ויגידו לי להפסיק לקחת באופן מיידי.

מחר לאמא שלי יש יום הולדת, בזמן שהיא הייתה היום עם אבא שלי בבית חולים אני הלכתי לקנות לה מתנה. הרופאים מאוד נבהלו לראות את אבא שלי שהיה בצבע של קיר והנתונים של בדיקות הדם שעשו גם על המקום, בדקו יותר מפעם אחת כדי לוודא שהם לא טועים ולא הוזים.

כל מיני אנשים מבקשים להיפגש איתי כבר שנים ואני דוחה את זה שוב ושוב ושוב ושוב. אני לא יודעת לגמרי למה קשה לי להיפגש עם אנשים, אני מרגישה יותר נוח כשאני מתבודדת. כנראה גם כי אני מרגישה חשופה יותר וסופגת רגשות של אחרים בצורה עוצמתית יותר מאז שהתחלתי לשתף ולהקשיב אפילו יותר מהרגיל לאחרים.

אני לא יודעת אם זה בגלל הכדורים או המלחמה האישית שנקלעתי אליה או שילוב של כל מיני דברים, אבל עדיין אני מרגישה הידרדרות ושמשהו בי כבוי. איך מחזירים את הניצוץ לאורך זמן? גם כשאני מנצנצת לרגע זה כמו עם גפרור שמנסים להדליק אותו ויש רק ניצוצות. האש שלי לא בוערת ונהיה לי חשוך וקר...

אני נער בן 17 וחצי אני רוצה לשתף שאמא שלי נפטרה לפני כמה חודשים ומאז כל החיים שלי התהפכו המצב הנפשי שלי מתנודד מצד לצד בלימודים אני לא מתרכז ביום יום אני בדיכאון ויש לי מחשבות של התאבדות שחולפות בראש כמעט ולא סיפרתי על זה לאף אחד ואני חושב שאני זקוק לעזרה היו לי כמה פעמים שהייתי קרוב ללהתאבד שבהם לילה אחד חיפשתי סתם כדורים כדי לקחת ופעם אחרת התלבטתי אם לקפוץ ממקום גבוה או לא ואני חושש מאוד מכך שאני אפגע בעצמי (זה טיפה קרה) לא סיפרתי על זה לכמעט אף אחד כי אני יודע שעלולים לשלוח אותי לאשפוז פסיכולוגי או משהו כזה ואם ישלחו אותי לשם אני אעדיף להתאבד מאשר להיות שם אני לא יודע אם לשתף אנשי מקצוע במה שקורה איתי כי אני באמת חושש שישלחו אותי לאנשיהו לאשפוז כלשהו

אני גם פוגע בעצמי כל כמה ימים ואני יודע שאם אני אשתף את כל מה שעובר עלי לגורם כלשהו אז הלכו לי החיים כי הוא ישלח אותי לבית חולים ומשם הכל ילך ויתדרדר.

אני נער בן 17 וחצי אני רוצה לשתף שאמא שלי נפטרה לפני כמה חודשים ומאז כל החיים שלי התהפכו

המצב הנפשי שלי מתנודד מצד לצד בלימודים אני לא מתרכז ביום יום אני בדיכאון ויש לי מחשבות של התאבדות שחולפות בראש 

כמעט ולא סיפרתי על זה לאף אחד ואני חושב שאני זקוק לעזרה 

היו לי כמה פעמים שהייתי קרוב ללהתאבד שבהם לילה אחד חיפשתי סתם כדורים כדי לקחת ופעם אחרת התלבטתי אם לקפוץ ממקום גבוה או לא ואני חושש מאוד מכך שאני אפגע בעצמי (זה טיפה קרה) ולא סיפרתי על זה לכמעט אף אחד כי אני יודע שעלולים לשלוח אותי לאשפוז פסיכולוגי או משהו כזה ואם ישלחו אותי לשם אני אעדיף להתאבד מאשר להיות שם 

אני לא יודע אם לשתף אנשי מקצוע במה שקורה איתי כי אני באמת חושש שישלחו אותי לאנשיהו לאשפוז כלשהו

ואני גם פוגע בעצמי כל כמה ימים ואני יודע שאם אני אשתף את כל מה שעובר עלי לגורם כלשהו אז הלכו לי החיים כי הוא ישלח אותי לבית חולים ומשם הכל ילך ויתדרדר.

לִקְרֹא אֶת מָה שֶׁהֵם שָׂרְדוּ – הוּא בְּקֹשִׁי שׂוֹרֵד,

הוּא חוֹשֵׁב עַל זֶה – וְחָרֵד.

כָּל הַגּוּף – פִּתְאוֹם מְגָרֵד,

אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ – מִכָּל מִי שֶׁאַתָּה מַכִּיר, לְהִפָּרֵד?

.

הַזִּכָּרוֹן – צָרוּב בְּבָשָׂר,

עִם הַנֶּצַח – הוּא עַם מְיֻסָּר.

הַמֶּסֶר הַזֶּה – בְּדָם נִמְסַר,

אָסוּר לִשְׁכֹּחַ – מָה יַעֲשֶׂה לָנוּ אוֹיֵב חֲסַר מוּסָר.

.

וְהַיּוֹם בָּרוּךְ הַשֵּׁם – יֵשׁ לָנוּ מְדִינָה,

אַךְ רָאִינוּ מָה עָלוּל לִקְרוֹת – לְלֹא הֲגַנָּה.

אָסוּר לָנוּ לְקַבֵּל – אֶת הַסִּכּוּן בַּהֲבָנָה,

חוֹבָה עָלֵינוּ – לְהַשְׁמִיד אֶת הַסַּכָּנָה.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִּי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשְׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

אִם לַנָּאצִים הָיָה אָטוֹם – הַאִם הָיְתָה מְדִינָה יְהוּדִית?

אָסוּר שֶׁיִּהְיֶה לְאִירָאנִים – פְּצָצַת גַּרְעִין תִּפְקוּדִית!

היי, הרבה זמן לא כתבתי פה

 האמת, אני במצב רוח בסדר גמור בזמן האחרון. בפעם הראשונה מזה שנים, אני לא בדיכאון, אני מתפקדת (פחות או יותר) וכבר לא מבלה ימים שלמים במיטה.

הכל בסדר פחות או יותר חוץ מדבר אחד.

הייתי במערכת יחסית נוראית לפני כמה שנים שאני לא רוצה להרחיב עליה, אבל בזמן הפרידה שלנו הוא שבר לי את הצלעות.

כבר נשברו לי הצלעות פעם בצד הימני של הגוף כשהייתי קטנה ונפלתי מעץ, והוא ידע את זה ושבר לי את הצלעות באותו צד שוב.

עברו כבר כמעט 6 שנים מאז וכל יום כשאני רצה (לאחרונה גיליתי שאני אוהבת לרוץ) או כשאני נושמת חזק מדי, או מתכופפת לצד ימין יותר מדי אני מרגישה את הכאב בצלעות, וכל פעם שזה קורה בא לי לבכות ולצרוח שזה כל כך לא הוגן איך שהוא שבר אותי נפשית ופיזית והשאיר אותי פגועה ופגומה. וכמובן כשאני בוכה יותר מדי זה רק מחמיר את הכאב שרק גורם לי לבכות יותר חזק...

כל מה שאני רוצה זה לשכוח את כל מה שקרה ולהמשיך עם החיים שלי ואני לא מצליחה

אני עדיין מתחרטת על הטעות הכי גדולה שעשיתי עד היום וכועסת על עצמי על שלא הייתי חכמה יותר. אני סוף סוף מתחילה להתקדם עם החיים שלי אבל אני בחיים לא אשכח אותו. כי לנצח תהיה לי מזכרת ממנו שאני לא יכולה להיפטר ממנה.

איפה אתם פוגשים אותי?

אני בוהה 

ונותנת לחיים לעבור 

הרגשתי כבר הכל 

מה הרעל שלי?

רעיונות וביצועים 

האויב הוא

 מה שמצפים?

זמן? 

אין סיפור בלי מטרה ואויב 

ובלי סיפור אין במה להתאהב

מהופנטת ושולפת תירוצים

כשמשקרים מנסים לשכוח את השקר

וכשאמיתיים מנסים לשכוח את האמת

?