בת 76 הגברת

קצת שחוחה

מעט מאותגרת

מתמודדת עם טראומות ישנות וחדשות

זקוקה לסיוע, לפעמים גם מוכנה להודות

לא כל הבחירות שעשתה מוצלחות

אין לה אפשרות להתחרט, רק להמשיך להיות

יש לה תאריכים שצרובים בבשר שנים אלפיים

ישנם תאריכים שקועקעו רק לפני יום יומיים

את כולם היא נושאת בשילוב בלתי אפשרי 

של גאווה וכלימה, של שמחה ויגון

מדקה לדקה, משנתון לשנתון

ואנחנו ?

היא הרי הפנים שלנו

מעט חבוטים

לא תמיד ברור לנו אנה אנו הולכים

מן העומק של בקעת הירדן לפסגות של החרמון

מן הירוק הגלילי לצהוב המדברי

אבל היא שלנו ואנחנו שלה

נלחמים למען הגוף, למען הנשמה

נאבקים להבריא איברים חולים

מבינים שהשלם גדול מסכום החלקים

כל אחת וכל אחד מאיתנו הוא איבר

תא קטנטן, לא ברור אפילו מה תפקידו

ורק כאשר מסתכלים קצת מרחוק

מגלים שביחד כולנו יוצרים כאן משהו מיוחד

מדינה

זכרון חשוב

עצמאות שמח

העיניים מבקשות לנוח 

כוחו של הרגל יותר חזק מהרמת יד 

להרים ידיים 

אמר הליצן

יום הולדת שמח 

בדיחה על חשבון פשוט 

אני ואתה פחות הם שווה

דרמה מתוקה 

הגיון חמקמק

קיבה רגישה 

דעת זקוקה 

לבחור באהבה 

נהיה משעמם עד שנובלים

כל טיפה חשובה

וכל הצפה סוחפת רחוק

להיכן

מילים ששמעתי מתנגנות ומשנות לי דעה

מחכות לצאת ממני אל העולם הבא

בו אתה ואני זה הם

אחבור להשתקפות 

בכוונה 

יומיים שלמים שלא אכלתי וכמעט ולא שתיתי

עכשיו סופסוף אכלתי, כבר שכחתי מה זה לאכול

הגוף שלי רועד וחלש

אני בקושי ישנתי אתמול בלילה, קמתי מוקדם בבוקר כדי לנסוע לבית חולים, עושה בדיקת קפסולה

בלעתי מצלמה שתצלם את המעי שלי ותראה מה מצב הגידול ששם, זה שלא הצליחו להוציא בפרוצדורות הקודמות

כנראה שאני לא אלרגית ללקטוז, או בכלל שמה שקורה לי עם כאבי הבטן והבחילות והשלשו.. זה בגלל הזיהום בקיבה

הסא"ל במילואים כל הזמן דחה את הפגישה שלי איתו עד שעשינו הכל בלחץ בשנייה האחרונה בערב לפני ההגשה ושיפצתי לו את העבודה הוא מאוד הודה לי

מחר נעשה ארוחה משפחתית קטנה לכבוד עצמאות, אני היחידה שאוכלת משהו אחר כי אני בררנית..

עדיין לא עשיתי את העבודות להגשה, אין לי עדיין כוח לעשות כלום

עייפה

בשבת די נפגעתי במסגרת הפורום ואתמול התנזרתי ממנו - לפחות לא העליתי פוסט בעצמי. מה לעשות? הבוקר אתם חסרים לי. בין לבין כבר הייתה לי שיחה מועילה עם מתנדבת בטלפון וגם דברתי עם חברה על מפגש מאוד משמעותי בה הייתי אמש עם הרב מניס פרידמן ושתי אמהות של חטופים. משימה הבאה זה לחפש את שלט הטלוויזיה כדי להמשיך לצפות במשהתחלתי בבואי הביתה אתמול. מודה על שינה טובה - ללא כדור- בעיני פרס ליום מלא לעשוקה. כל טוב לכם וחג עצמאות שמח. 

היום ערב יום העצמאות ומחר יום העצמאות. לכבוד מאורע כזה החלטתי להסתובב עם חולצה של דגל ישראל שהזמנתי מעלי אקספרס. יצאתי איתה גם פעם או פעמיים איתה. התגובות לא איחרו לבוא, רובן היו טובות עד שנתקלתי בתגובה שעירערה אותי ממישהי שישבה באוטו ולא התביישה להגיד בכל רם למי שישב לידה "תראה איך היא לבושה" לא חשבתי שעדיין יש אנשים ועוד ביום הזה שמקבלים חררה רק מלראות מישהי עם דגל ישראל. היה גם נהג אחד שצעק "את עם הדגל..." לא הבנתי מה אמר ומה רצה ממני אבל הרגשתי כל כך לא נעים עם המבטים החודרניים כשיעליתי לאוטובוס כאילו אני הייתי כרמל מעודה או בני סלע שיצאו והסתובבו חופשי. לא הבנתי למה במדינת ישראל, שטח ישראלי, מקבלת יחס או תגובות ועוד מיהודים שגרים בשטח ישראל! זה לא שהסתובבתי בשטח פלסטין או בחו"ל, האנטישמיות גם ככה גואה אפילו שכנראה התגובה הלא נעימה הייתה ממישהי אחת. רציתי פשוט להרגיש ישראלית גאה ולחגוג למדינה שנולדתי בה ככה. לא שירתתי בצבא אז בדרך הזו הרגשתי שאני אוהבת את המדינה שלי גם אם לא שירתתי בצה"ל. גם ככה אני מרגישה רע שבסוף לא עשיתי כלום למען למולדתי גם לא שירתתי בלאומי אז זאת הייתה המתנה שלי למדינה שלי. גם לא חשבתי שאנשים יגיבו על זה. אני בטוחה שבמדינות אחרות אם אדם היה מסתובב עם חולצת דגל שלו בגאווה וביום העצמאות של המדינה שלו לא היו עושים מזה עניין. התחלתי להרגיש רע נפשית, כבר נהייתי פרנואידית כל תגובה מוזרה אני חושבת שזה מכוון אליי. חבל שאני לא יכולה להתגייס לצה"ל. חבל שאז לא נלחמתי מולם כדי שיקבלו אותי או משהו. היה לי חשש בעיקר מלהחזיק נשק אבל בגדול לא קיבלו אותי כי הייתי עם שיחות פסיכולוגיות והצבא לא התלהב לגייס וגם אני אשמה על שלא רציתי להתגייס. ועכשיו מאוחר מידיי כי אני עם אבחנה פסיכיאטרית וגם עברתי את הגיל. אבל לא השתמטתי. אפילו שהייתי פחות פטריוטית מעכשיו. 

כנגד קשר עם הורים או אפילו ילדים. בקושי סביב אירגון נסיעה לחו״ל הגעתי להבנה/קבלה שהקשר שלי עם בעלי יקר/חשוב לי יותר מקשרים עם משפחה או עם חברות. אבל בשעה האחרונה נפל אסימון שיש קשר שיותר חשוב מזה שלי עם בעלי - הקשר שלי עם עצמי. אולי לרובכם זה ברור מעליו (במיוחד איך ששמים ״גבולות״ ומגנים על עצמם) אבל לי לא היה ברור. הקשיתי להשלים עם זה שלא מקבלים את עצמי איך שאני ועשיתי מאמצים כן להתאים את עצמי לציפיות שלהם. איכשהו החזקתי מעמד וקטפתי פירות אבל אני כבר בשלב בחיים שמותר אולי אפילו נחוץ שאני יותר אשקיע בעצמי ולטובתי איך שנראת לי לעין. 

היי, יש לי חברה בצבא שלא במצב נפשי טוב, אני לא מוצאת בעצמי את הכלים לעזור לה ומרגישה שגם למפקדים אין דרך, אשמח להתיעצות

יוֹם הַזִּכָּרוֹן – לְחַיָּלֵינוּ הַגִּבּוֹרִים,

תּוֹדָה שֶׁהֶגַנְתֶּם עָלֵינוּ – מֵאוֹיְבִים אֲרוּרִים.

אַתֶּם גִּבּוֹרִים אֲמִתִּיִּים – לֹא כְּמוֹ בַּסְּרָטִים, בַּסְּפָרִים,

לָנֶצַח נִזְכֹּר אֶתְכֶם – יְלָדִים, אַחִים, הוֹרִים.

.

אֵיךְ נִהְיֶה – רְאוּיִים לְהַקְרָבַתְכֶם?

מָה הֱיִיתֶם אוֹמְרִים – אִם יָכֹלְנוּ לְתַקְשֵׁר אִתְּכֶם?

צִוִּיתֶם עָלֵינוּ אֶת הַחַיִּים – בְּמוֹתְכֶם,

אַךְ לֹא תָּמִיד זֶה קַל – לְהַגְשִׁים אֶת צַוָּאַתְכֶם.

.

הָאוֹר כָּבֶה – כְּשֶׁהַכּוֹכָבִים נוֹפְלִים,

כָּל מָה שֶׁנּוֹתַר הוּא - חֲלָלִים.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִּי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשְׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

אִם הֵם הָיוּ יְכוֹלִים – לְתַקְשֵׁר אִתָּנוּ,

 מָה הֵם הָיוּ מְבַקְּשִׁים - מִכֻּלָּנוּ?

אוּלַי שֶׁנִּלָּחֵם בְּאוֹיְבֵינוּ – וְלֹא בֵּינֵינוּ?

"אני כמהה ליער," אמרתי לאדון בעל עיני האודם, המזוקן, הוא היושב על גזעו המושחר של עץ כרות. להבה כחולה, גדולה, רקדה ביננו. וכוכבים רחוקים, הטובעים ושוקעים באפלת הליל האירו קלושות. "ומה זה בדיוק, היער?" הוא העיף מבט מעבר לכפתו, אל העצים הגבוהים שהשתרעו מאחוריו. המקום הטהור, חשבתי, הראשוני. זה שעוד לא הוכתם בזוהמה, לא הושחת. "זה מקום יותר... צודק," אמרתי. האדון השליך ענף לאש הרוקדת, וזה נטרף בה. 

"ואת היית ביער?"

 "לא, כלומר עוד לא," אמרתי, "אבל... זה האחרון, נכון? אז אני חייבת."

האדון גיחך, עיניו הבריקו. במקלו המתכתי הוא נגע במדורת והזיז בה את הנשרף והמשחיר. 

"פעם היער יכל להכיל זרים, כמוך," הוא אמר, "אלה שיכלו להשתלב בתוכו, להיות חלק ממנו. אבל עכשיו? הוא נותר לבד, ואחיו מתים, קבורים תחת מגדלי הערים הכבירות. ולא רחוק היום, שהן יגיעו גם הנה. כי אתם, בני אנוש, פשוט לא מסופקים. עד שכל היבשות יהיו לכם לנחלה, עד שכל הים יהיה בבעלותכם. ובדרך הזו שהלכתם בה, האם הותרתם חיה בלתי צולעת? בלתי נכחדת?" הוא השם את האוויר הצח והביט לרקיע האפל, אל הכוכבים, "ואחרי שתסיימו עם העולם הזה, גם חשבתם לעוף למעלה?" הוא חייך, "חבל שהיער הצמיח דבר כמוכם." 

לקחתי כמה צעדים קדימה, היכן שבערה האש. קור נידף ממנה. "אבל אתה לא יודע את זה," לחשתי. 

"לא?" הוא הניף בידו, כמזמין, "אז מה לדעתך הולך לקרות?"

"אין לי שמץ," אמרתי, "ואני לא הולכת להמציא סיפורים על מה שאי אפשר לנבא. אני רק יודעת שיש מי שאכפת לו, מי שנלחם על מה שצודק, שלא נכנע לרוע, או נופל לאדישות."  

"ואיך זה הולך לכם?" 

משכתי בכתפי, "לפחות תדע שהיה מי שניסה. שלא כולנו היינו עיוורים למעשינו." 

 "נו טוב," הוא התרומם לאיטו, "ונניח אתן לך להיכנס. מה תעשי ביער?"

"אתבודד. באיזו בקתה." 

"יפה, יפה... " האיש צחק, "את מסייגת עליהם אבל הרגשות שלך לא רחוקים משלי." 

"אולי," אמרתי ושוב משכתי בכתפי, "אבל איך שאני מרגישה ומה שהוגן אלו דברים שונים." 

"יתכן אנחנו נסתדר אחרי הכל," האדון הניף בידו והאש דעכה, בעודנו פוסעים אל תוך היער האחרון. 

החלטתי להיות לוחם: את המילים הללו אני כותב לעצמי...ולכל מי שמזדהה איתי. כי נמאס לי כבר להיות עצוב ומדוכא!! נמאס לי לרצות למות!! ובעיקר נמאס לי להרגיש חלש מול כולם!! מהיום - אני בוחר בחיים,בוחר בטוב,ובוחר להביט רק...על היופי המדהים של העולם‼ אז מכאן אני מעביר מסר: דיי!! מספיק לחיות בעולם חשוך של מוות!! חלאס לשנוא את הכל!! בואו נצא מהדמיונות,שרפנו שנים של חיים כל כך יקרים,לא אהבנו,היינו רעים,לא סלחנו,איבדנו הכל,ושקענו אל תהום עמוקה ללא תחתית - של ייאוש,אבדון,והרס אינסופי!! וכעת הגיע הזמן לשינוי,כי לא תהיה עוד הזדמנות. זה או עכשיו או לעולם לא! וכאן לא כדאי לטעות - כי אין משם דרך חזרה!! זה הזמן לקום,לחיות,לנשום,לאהוב,לסלוח,להיות טובים יותר,ולאחוז תמיד בתקווה מבלי להרפות לרגע!! ולסיכום:

😇 אין מחיר לאושר ! ! !