חשבתי על רעיון: רוצים שנעשה שרשור תגובות שבו נשים "שירי אופי" - מוזיקה/שירה שמשקפת חלקים מהאופי שלכם בתקופה הנוכחית? גם מוזיקה אינסטרומנטלית הולכת. הכול הכול הולך וחשוב ומעניין 🎶🎵🎼 

ככה ניחשף למגוון ונתפעל ממנו.

מוכנים? 😊

טוב לגלות את הקבוצה הזאת!
במה אתחיל, במה אתחיל..?
בשיר האחרון שהאזנתי לו היום: איש וכינור של להקת שפתיים.
האזנה נעימה.

אבל אישית אני מכורה לדירוגים. וגם לאחרונה התעניינתי (קצת הרבה) יותר במוזיקה ישראלית עברית (ולכן טרחתי מפה לשם בחודשים עברו להוסיף ולשמוע עוד 20 אלבומים מהפרובינציה הידועה לשמצה. וחלקם אף הרשימו אותי ואף מאוד). בכל אופן, הנה להלן רשימת הדירוג שהתפרסמה ממש לאחרונה ותפסה את תשומת ליבי:

https://p.ynet.co.il/100israelialbums/c/F5x6b/?cardId=F5x6b

עד כה אני הכי אוהבת את ?1900 של פורטיסחרוף. כך גם אציין, האיש שראה הכל של רוקפור, מחכים למשיח של שלום חנוך וימי התום של ריטה, מדברים אלי. 

מה האלבומים הישראלים עבריים האהובים עליכם?

***

אגב, אם מותר לי לחשוף מחדש עניין של הכאילו בצללים אבל לא באמת - נודע לי ביד המקרה שאחד ממנהלי קבוצה זו (אבל כמובן לא ארמוז איזה מהם), הלא היא קבוצת מוזיקה ושירה ושאר עניינים ברומו של עולם, הוא חסיד נאמן (ובצדק!) של מנועים קדימה של אלג'יר. אזי, מעניין במיוחד מה הוא דירוג עשרת האלבומים הגדולים בעיניו של המוזיקה הישראלית עברית (אמנם, מן הסתם ואין שום ספק בכך שאשמח לדירוגים מכל אחד שיביא אותם).

***

וסליחה כמובן, כי עייפה אנוכי כעת מעט וזו העייפות באה עם שיכרונו הזך של השכל הגועש ברעמת הרעם. אז מקווה שזאת לא יעלה חמתם של שומרי גופרית ודומיהם בחצרו של הרוזן המזקן, הרי אלו בני הזפת הם ותמיד עיניהם על הארץ. וזו הארץ אכן טובה היא והצמיחה יצירה יפה וטובה וראויה לשמה.

טרנט רזנור.

אלקטרוני, אינדוסטריאלי, אמביינטי.. אבל לפעמים גם מחוסר כוחות.. מינימליסטי בעצם.

תמיד הרגשתי סלידה מהסאונד האלקטרוני. כל כך "רובוטי".. כל כך מדויק.. כל כך לא אנושי..

ועם זאת, לא הצלחתי להתעלם ממנו.. כאילו כל פעם שניסיתי להסתובב ולהמשיך, משהו היה תופס אותי.
טרנט רזנור.
אישיות "שבירה", אינטימית, כנה, אקספרמנטלית, קונספטואלית.. לפעמים וולגרית.. אולי היא חלק מהכנות.. פחות חשוב.

איפשהו בין כל הכאוס שיוצרת האישיות הזאת, הצלחתי למצוא את עצמי.. או יותר נכון, שארדים של תהיות שאי אפשר להתמודד איתם.. אז נשאר רק להתעלם מהם.

עצם העובדה שהוא נושא את אותם השארדים, אותם החלקים שמגיעים לרזוננס עם מחשבות שהייתי בטוח שלא מעסיקות את הסביבה.. סביבה שנראית כמו תיאטרון בובות שרק מציגה פארודיות של עצמה.. זאת כבר חשיבות שאני בוחר לתת. היא לא מייצגת שום דבר.

למצוא את כל השארדים? מענייין איך נראית הצורה השלמה שלהם..ולמה אני כל כך בטוח שכל שארד הוא לא שלם בפני עצמו?

הכל פשוט יותר.

Right Where It Belongs

"מה אם כל מה שסובב אותך, לא בדיוק כמו שאתה רואה את זה..

  מה אם כל המציאות שאתה חושב שאתה מכיר, היא חלום מפורט?

  ואם תביט בהשתקפות של עצמך, זה באמת כל מה שאתה רוצה להיות?

  מה אם היית יכול לראות דרך הסדקים? 

  היית מוצא את עצמך..מוצא את עצמך בפחד לראות..

  מה אם כל העולם הוא יצירה אחת גדולה שלך?"

The Day The World Went Away

"הייתי מקשיב למילים שלו, אבל קולו התחיל להיעלם.

  פני הפלסטיק מוכרחים להעמיד פנים.

  כל מה שבפנים נשאר קר ואפור.

  יש עוד מקום אחד שנשאר.

  זה אוכל את הפחד ואת הכאב.

  המחיר המתוק שהוא יצטרך לשלם.

  היום שבו כל העולם עזב.."

Every Day Is Exactly The Same

"אני מאמין שאני יכול לראות את העתיד,

  כי אני חי באותה השגרה.

  אני חושב שפעם הייתה לי מטרה,

  אבל שוב, אולי זה היה חלום..

  אני חושב שפעם היה לי קול, 

  עכשיו אני לא מעז להשמיע צליל.

  אני רק עושה מה שאומרים לי.

  אני באמת לא רוצה שהם יתקרבו אליי..ממש לא.."

"לא אגיע היום, חברים.תלכו בלעדיי."
"אתה בטוח? יש עוד זמן עד הערב..נחכה לך בכל מקרה."
"זה בסדר..רק רוצה להיות קצת לבד."
"טוב, נתראה"
"..."
הוא ישב בבית באותו יום.בהה בכלום במשך שעות.קם להדליק את האור ונפל.זחל לפינת החדר.התקפל וצרח.
שמע את השקט שעוטף אותו יחד עם רגשות שלא יכול להביע או להבין, והחליט להתקשר לאותם חברים.
"היא גם איתכם?"
"היא תגיע מאוחר יותר,אבל.."
ניתק.

הייתי בטוח שאלו הם האנשים מאחוריי "ז'אנר הרפאים" הזה.
מעט מאוד להקות, אלבומים של כמה שירים בודדים באיכות של הקלטות מרתף ונגנים חובבים שעושים לעיתים "טעויות".

לא יכולתי להפסיק להשוות אתה המוסיקה הזאת ל-DSBM.
למעשה, אין ביניהם שום הבדל למעט ההרמוניה שיותר "קודרת" וממהרת להיות מינורית ב-DSBM.
אני ממש יכול לדמיין אדם ששחווה סערת רגשות, חווה את השקט שאחרי הסערה,
עושה טעויות(דבר שמתבטא גם בנגינה "לא אידיאלית") ומנסה להבין את המתרחש סביבו.
לפעמים השירים מתחילים מהסערה, אחרים מהשקט וכו'.
הדינמיקה הזאת גם מבדילה מ-DSBM. ממש כמו לצפות בסופר שמופתע(וסוער) מהמתרחש בסיפורים שלו.
סופר "שכותב DSBM" כבר יודע בדיוק מה הולך לקרות. הוא לגמרי רגוע. נשאר לו רק לכתוב את רעיונותיו.
דבר לא יפתיע כבר.

והדבר החשוב ביותר - כנות.
הטעויות הן לא טעויות. מה שאני מצליח לעשות - הנכון בשבילי.
ההקלטות במרתף הן לא באיכות גרוע. הן באיכות היחידה שיכולתי להקליט.
השירים בודדים כי אף פעם לא הייתה לי מטרה לעמוד ברף 12 השירים לאלבום.
המילים של השירים - כל מה שאני מרגיש עכשיו. עוד מעט זה יגמר. 

https://www.youtube.com/watch?v=U8nngK_3MCw

https://www.youtube.com/watch?v=SDncEJStNgg

https://www.youtube.com/watch?v=CYRMB2DT24M

https://www.youtube.com/watch?v=ZsOwQiA2Ss4

https://www.youtube.com/watch?v=7t2YFVg80fY
https://www.youtube.com/watch?v=YTvMT4QtbmU
https://www.youtube.com/watch?v=GzW0nwuV5EE
https://www.youtube.com/watch?v=8az_KUGCqTI

https://www.youtube.com/watch?v=HQCdSR5Q_tE

https://www.youtube.com/watch?v=JYruMChQ9ls

https://www.youtube.com/watch?v=am7ZCwfoR_4

בלי לשים לב, התחלתי לנגן את השיר הזה לפני כמה שנים..ותמיד חזרתי אליו.
נדיר שאני מוצא את עצמי מנגן משהו כל כך פשוט..אבל זה רק כי קשה למצוא סיבה לנגן שני אקורדים בלופ במשך 5 דקות(קונספט?).
כשאני חושב על זה, לנגן שני אקורדים פשוט בדיוק כמו לצעוק "Leave Me Alone".
אבל פעם הייתי בטוח בעצמי כשהייתי צועק את זה..אבל מהר מאוד לא נשאר על מי לצעוק.
מה אם הוא צעק על עצמו?  "תעזוב את עצמך בשקט!" (?)
מי אתה צריך להיות, כדי לכתוב את כל..

On a thousand islands in the sea
I see a thousand people just like me
A hundred unions in the snow
I watch them walking, falling in a row
We live always underground
It's going to be so quiet in here tonight
A thousand islands in the sea
It's a shame

And a hundred years ago
A sailor trod this ground I stood upon
Take me away everyone
When it hurts thou

From my head to my toes
From the words in the book
I see a vision that would bring me luck
From my head to my toes
To my teeth, through my nose
You get these words wrong
You get these words wrong
Everytime
You get these words wrong
I just smile

But from my head to my toes
From my knees to my eyes
Everytime I watch the sky
For these last few days leave me alone
But for these last few days leave me alone
Leave me alone
Leave me alone

אלבום מחווה של התאגיד הציבורי ( מי הנבל שרוצה לפרק את אחד הדברים הטובים שיש לנו ) לכובד ציון 20 שנה ללכתו של התמלילן הלאומי. מתוך זה ביצוע יפה של פול טראנק

התחלתי להתעניין לאחרונה בDSBM -depressive suicidal black metal

מאופיין במוזיקה כמעט אמביינטית, וסולנים שמשתמשים בקולות צרחה מיוסרים

הייחוד הקולי בז'אנר הוא מה שמושך אותי אליו,והוא גם לא מוריד לי את המצב רוח כמו שאולי אפשר לחשוב, אבל משהו אחד שנורא מעלה בי דילמה, הוא הנטייה של להקות להשתמש בתמונות של חתכים כקאברים לאלבומים. האלבומים האהובים עלי בזאנר הם כאלה אבל אני מרגיש שהם נורא מקהים אותי לעניין

אני לא יודע אם אני מצפה שמישהו יענה ואם כן מה יוכל בכלל לענות, פשוט רציתי להעלות