זאת שאלה שיותר מתאימה לפורום פסיכיאטריה כללית או דכאון. ויאפקס אינה חומר ממכר.
בדומה לתרופות רבות, לאחר תקופה של שימוש ממושך בויאפקס מומלץ להפחית בהדרגה כדי למנוע תסמיני הפסקה (discontinuation) אך אלה בדר"כ תסמינים קלים יחסית ונמשכים ימים ספורים בלבד. ממש לאחרונה יצא מחקר גדול ואיכותי שמאשש את הידע המקובל בנושא ומדגים כי תסמיני הפסקת נוגדי דכאון הם לרוב קלים ונמשכים עד שבוע ימים. התסמין השכיח ביותר היה סחרחרת, פרט לו התסמינים שהיו יותר משמעותיים בקרב אנשים שהפסיקו נוגדי דכאון לעומת קבוצות הבקרה היו בחילה, חוסר יציבות ועצבנות. לא נמצאה עליה בתסמינים דכאוניים כלשהם סביב הפסקת הטיפול. התופעה של "זרמי חשמל" בעת הפסקת נוגדי דכאון שכיחה אף היא. חשוב לציין שאף שהתסמינים הנ"ל עלולים להיות לא נעימים, הם לא כרוכים בסכנה גופנית.

מדוע חלק מהאנשים בכל זאת מתארים תסמיני הפסקה משמעותיים ומתמשכים מנוגדי דכאון?
1. סביר להניח כי אנשים מסוימים יותר רגישים לתופעות לוואי מסוימות. כך, למרות שמרבית האנשים חווים תסמינים קלים למשך ימים ספורים, חלק קטן יסבלו מתסמינים יותר חמורים שיימשכו יותר זמן - אך לא סביר להניח כי יימשכו הרבה מעבר לשבועיים.
2. לעתים אלה לא תסמיני הפסקה, אלא תסמיני ההפרעה. אם התרופה סייעה להפחתת חרדה, ייתכן מאוד שתהיה החרפה בחרדה לאחר הפסקת התרופה.
3. ניטור יתר - לעתים קראנו או שמענו משהו על תסמיני גמילה מתרופות, והפסקתן מלווה בחשש משמעותי מפניהם. החשש הזה מוביל להתמקדות יתר בגוף ובתחושות שונות, וההתמקדות הזו מביאה לכך שאנחנו מרגישים יתר על המידה תסמינים שונים. מצב זה הוא שכיח מאוד ויכול להוביל לכך שתסמיני "גמילה" יימשכו חודשים ואף שנים. חשוב לציין - קיימים תסמיני הפסקה גופניים ידועים, ניטור יתר מעצים אותם ועלול לגרום להם להמשך לאורך זמן. מה שיכול לסייע במצבים אלה הוא שמירה על שגרה ופעילות - מפגשים חברתיים, פעילות גופנית, תחביבים - כל פעולה שיכולה לסייע בהסטת הקשב מהגוף ומהתסמינים הגופניים השונים.

בפן המעשי - אחת הדרכים הפשוטות והיעילות להתמודד עם תסמיני הפסקה משמעותיים היא מתן פלואוקסטין (נוגד דכאון ממשפחת ה-SSRI - מוכר גם בשם פריזמה או פרוזאק). הפלואוקסטין מתפנה מהגוף באיטיות, כך שלאחר נטילת הכדור למשך יומיים בלבד צפויות לחלוף תופעות הפסקת הויאפקס, ואילו רמת הפלואוקסטין יורדת בהדרגה איטית כך שתסמיני הפקת הטיפול פוחתים משמעותית. 

מקור נוסף לסיוע עשוי להיות "הפחתה אחראית". אני לא עומד מאחורי חלק משמעותי מעמדותיהם, אך הם מבטאים קול חשוב סביב הנושא של הפסקת טיפול בנוגדי דכאון ואני מעריך שתוכלי למצוא שם אוזן קשבת וייתכן גם סיוע בתיווך מצבך לאימך. 

מקווה שתרגישי טוב ובהקדם, בהצלחה!

שלום
בדומה לכל התמכרות אחרת, קיים קשר בין טראומה מוקדמת להתפתחות התמכרות. גם ללא טראומה, כאשר בוחנים ארועי חיים שליליים לפני גיל 18 (Adverse childhood experiences - ACE) ניתן לראות כי ככל שיש יותר ארועי חיים שכאלה בגיל הילדות והנעורים, כך גובר הסיכון להתמכרות בבגרות. בשנים האחרונות יצאו מספר מחקרים שהראו כי הקשר הזה קיים גם באופן ספציפי להתמכרות לקניות/קניות כפייתיות. בנוסף, אנו יודעים כי מצבי סטרס נוטים להביא להחמרה בדפוסים התמכרותיים, בשל צורך מוגבר ב"טיפול עצמי" (self-medication) בעזרת ההתנהגות ההתמכרותית.
התמכרות לקניות עדיין אינה מוכרת כאבחנה נפרדת במערכות האבחון הפסיכיאטריות, ונכללת תחת "הפרעות שליטה בדחפים" בגרסא האחרונה של ספר האבחנות הבינלאומי, אך יש תימוכין רבים לכך שלפחות בחלק מהמקרים, מדובר בדפוס שדומה במהותו להתמכרויות אחרות. העובדה שאבחנה זו לא מוכרת בפני עצמה הובילה לכך שאין לנו כיום מחקרים רבים שבחנו באופן ממוקד יעילות של טיפולים שונים להתמודדות עמה. מהמידע הקיים עד כה - הטיפולים שהוכיחו את היעילות הרבה ביותר היו טיפולי CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) וטיפול תרופתי בנוגדי דכאון ממשפחת ה-SSRI. ישנם תיאורי מקרה של יעילות של תרופות אחרות (נלטרקסון, טופמקס), אך אין לגביהן מחקרים באיכות גבוהה.
לגבי DBT - אין מחקר שבדק טיפול זה באופן ספציפי להתמכרות לקניות, אך לאור אבחנות הרקע שתיארת והעובדה ש-DBT מספק מענה טוב לנושא השליטה בדחפים, ייתכן מאוד והוא יסייע להפחתת הקניות - הן ע"י הפחתת חומרת הפרעות הרקע והן בעקבות התייחסות ספציפית להתנהגות אימפולסיבית. חשוב מאוד גם להתייחס למרכיב המשפחתי, על מנת לקבוע יחד ומראש גבולות (כגון - האם לתת הלוואה כשנגמרת הקצבה). 
ייתכן ואחרי השגת יציבות נפשית רבה יותר בעזרת DBT יהיה עדיין מקום ל-CBT שיתמקד בנושא הקניות.

בהצלחה!

תודה על השיתוף. נשמע שבתוך הקושי יש כבר לא מעט תנועה – את מודעת למה שעושה לך טוב יותר, חווית תקופה של הפסקה שבה הרגשת שיפור, ויש בך רצון לשינוי. האמביוולנטיות שאת מתארת – לדעת שיותר טוב לך בלי, אבל עדיין לחזור לשימוש – היא שלב נורמלי ומרכזי בתהליך של שינוי, ודווקא מעידה על כך שמשהו בך כבר לא מקבל את המצב כמו שהוא.

לפעמים גם כשכבר יש מוטיבציה, חסרה לנו מסוגלות. למעשה, רק כשאנחנו מנסים לעשות שינוי אנחנו יכולים להבין יותר טוב איפה הקושי שלנו ביישום. מסוגלות היא משהו שניתן לשפר, כדאי לבחון באילו מצבים את מרגישה את הדחף החזק ביותר לעשן, מה הוביל אותך לחזור לשימוש ומצד שני אילו כוחות - פנימיים וחיצוניים - עזרו לשמר את הפסקת השימוש. בהתאם לקשיים ולחוזקות האישיים שלך ניתן לתכנן את הנסיון הבא לצמצום או הפסקת שימוש. אפשרויות לדוגמא כוללות קבוצות עזרה עצמית כמו NA, קבוצות להפסקת/צמצום קנביס שקיימות בפייסבוק, כניסה לטיפול במרפאה או יחידה של שירותי הרווחה בהן ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ייעודי שיכול לסייע לך וכן במקרה של תסמיני גמילה משמעותיים - טיפול תרופתי (גאבאפנטין) שיכול להקל על תסמיני הגמילה וניתן בדר"כ למשך כ-4-6 שבועות.

שינוי לא מתרחש במרבית המקרים ברגע אחד, והתקדמות כרוכה לעתים גם בנסיגות לאחור. אחד הדברים החשובים ביותר בתהליך הזה הוא ללמוד מהנסיגות והכשלונות כמו גם מההצלחות.
בהצלחה!

אני מבין מכתיבתך שאת מותשת, וזה לגמרי מובן. חשוב לדעת שהפרעות שימוש בחומרים הן מה שמכונה "מצבים כרוניים" – בדומה למצבים רפואיים אחרים, הן נוטות להתאפיין בתקופות של רמיסיה (הפוגה) לצד תקופות של הישנות ההפרעה (חזרה לשימוש). זה לא אומר שמשהו בך פגום או שאין סיכוי  להגיע להפוגה יציבה וממושכת.

העובדה שהיית שנתיים נקייה היא הצלחה בפני עצמה. והיא מאפשרת גם לבחון- מה הוביל להצלחה אז? ומה הוביל לחזרה לשימוש? לפעמים, כשאנחנו רואים מעגלים חוזרים ונשנים של הפסקה וחזרה לשימוש, כדאי לעצור רגע ולחקור: האם יש סיבה עמוקה יותר לקושי להצליח בהתנזרות לאורך זמן? למשל - סביבה שאינה מעודדת הפסקת שימוש או הפרעה נפשית או גופנית לא מטופלת.

עוד דבר חשוב: לפעמים נדמה שהאפשרות היחידה היא להיות נקייה לחלוטין או "להיכשל". המציאות היא שגם שימוש מופחת, בטוח יותר, שפוגע פחות בתפקוד ובאיכות החיים, הוא הישג עצום. בגישת מזעור הנזקים נקבע כיעדי הטיפול כל שינוי בדפוס השימוש שמביא להגשמת יעדי המטופל ו/או להפחתת נזקי השימוש. כך למשל, מטופל שעישון בזמן העבודה הוביל לפיטוריו מספר פעמים מגביל את השימוש שלו בקנביס רק לאחר שעות העבודה. ההישג המעשי משמעותי ביותר (שיפור בתפקוד במקום העבודה, יכולת לשמור על תעסוקה יציבה), בעוד העישון נמשך באופן יומיומי.

בקצרה - דעי שאת לא חריגה, התמכרות היא הפרעה כרונית ואף שהשאיפה בטיפול היא להביא לתקופות ממושכות ככל הניתן של הפוגה ולהחלמה מלאה, הרי שתקופות של חזרה לשימוש הן דבר שכיח מאוד במהלכן של הפרעות התמכרותיות. רצוי לבחון מה הוביל להצלחה בעבר, ומה הוביל לחזרה לשימוש ולבחון אם יש גורמים מרכזיים שאינם זוכים למענה. לבסוף - הצלחה לא נמדדת רק בהפסקה מוחלטת של שימוש וכשזו לא מתאפשרת, רצוי לבחון אפשרויות למזעור נזקים ולהבין שכל צעד בכיוון הרצוי הוא הצלחה.

שלום אני חדשה כאן הפסיכיאטרית רשמה לי פרנאן לדכאון ופוסט טראומה מורכבת ובגוגל ראיתי שזה לחולי כסיזופרניה

מישהו יכול להסביר לי מה התרופה הזאת עושה במינון של 8 מג?

אני מפחדת מהתרופה הזאת מאד אני סובלת גם מהפרעת אכילה על רקע פגיעות מיניות לאורך הילדות והנערות דכאון ופוסט טראומה מורכבת בהתחלה עוד לפני שגילינו את הפגיעות כי הייתי בדיסוציאציה הפסיכיאטרית כתבה שזה גם בורדרליין וגם מאניה דפרסיה כי הייתי יכולה להיות כמה ימים שמחה מאד אבל אחרי זה חודשים שלמים של דכאון קשה ועכשיו יש לי כל הזמן פלאשבקים בעיקר של הגיל הכי קטן והגוף שלי בגיל האמיתי שלו אבל הלב בגיל הקטן 

מישהו רפואי עדיף פסיכיאטר שמבין יכול לעזור לי ולהסביר לי?