זאת שאלה שיותר מתאימה לפורום פסיכיאטריה כללית או דכאון. ויאפקס אינה חומר ממכר.
בדומה לתרופות רבות, לאחר תקופה של שימוש ממושך בויאפקס מומלץ להפחית בהדרגה כדי למנוע תסמיני הפסקה (discontinuation) אך אלה בדר"כ תסמינים קלים יחסית ונמשכים ימים ספורים בלבד. ממש לאחרונה יצא מחקר גדול ואיכותי שמאשש את הידע המקובל בנושא ומדגים כי תסמיני הפסקת נוגדי דכאון הם לרוב קלים ונמשכים עד שבוע ימים. התסמין השכיח ביותר היה סחרחרת, פרט לו התסמינים שהיו יותר משמעותיים בקרב אנשים שהפסיקו נוגדי דכאון לעומת קבוצות הבקרה היו בחילה, חוסר יציבות ועצבנות. לא נמצאה עליה בתסמינים דכאוניים כלשהם סביב הפסקת הטיפול. התופעה של "זרמי חשמל" בעת הפסקת נוגדי דכאון שכיחה אף היא. חשוב לציין שאף שהתסמינים הנ"ל עלולים להיות לא נעימים, הם לא כרוכים בסכנה גופנית.

מדוע חלק מהאנשים בכל זאת מתארים תסמיני הפסקה משמעותיים ומתמשכים מנוגדי דכאון?
1. סביר להניח כי אנשים מסוימים יותר רגישים לתופעות לוואי מסוימות. כך, למרות שמרבית האנשים חווים תסמינים קלים למשך ימים ספורים, חלק קטן יסבלו מתסמינים יותר חמורים שיימשכו יותר זמן - אך לא סביר להניח כי יימשכו הרבה מעבר לשבועיים.
2. לעתים אלה לא תסמיני הפסקה, אלא תסמיני ההפרעה. אם התרופה סייעה להפחתת חרדה, ייתכן מאוד שתהיה החרפה בחרדה לאחר הפסקת התרופה.
3. ניטור יתר - לעתים קראנו או שמענו משהו על תסמיני גמילה מתרופות, והפסקתן מלווה בחשש משמעותי מפניהם. החשש הזה מוביל להתמקדות יתר בגוף ובתחושות שונות, וההתמקדות הזו מביאה לכך שאנחנו מרגישים יתר על המידה תסמינים שונים. מצב זה הוא שכיח מאוד ויכול להוביל לכך שתסמיני "גמילה" יימשכו חודשים ואף שנים. חשוב לציין - קיימים תסמיני הפסקה גופניים ידועים, ניטור יתר מעצים אותם ועלול לגרום להם להמשך לאורך זמן. מה שיכול לסייע במצבים אלה הוא שמירה על שגרה ופעילות - מפגשים חברתיים, פעילות גופנית, תחביבים - כל פעולה שיכולה לסייע בהסטת הקשב מהגוף ומהתסמינים הגופניים השונים.

בפן המעשי - אחת הדרכים הפשוטות והיעילות להתמודד עם תסמיני הפסקה משמעותיים היא מתן פלואוקסטין (נוגד דכאון ממשפחת ה-SSRI - מוכר גם בשם פריזמה או פרוזאק). הפלואוקסטין מתפנה מהגוף באיטיות, כך שלאחר נטילת הכדור למשך יומיים בלבד צפויות לחלוף תופעות הפסקת הויאפקס, ואילו רמת הפלואוקסטין יורדת בהדרגה איטית כך שתסמיני הפקת הטיפול פוחתים משמעותית. 

מקור נוסף לסיוע עשוי להיות "הפחתה אחראית". אני לא עומד מאחורי חלק משמעותי מעמדותיהם, אך הם מבטאים קול חשוב סביב הנושא של הפסקת טיפול בנוגדי דכאון ואני מעריך שתוכלי למצוא שם אוזן קשבת וייתכן גם סיוע בתיווך מצבך לאימך. 

מקווה שתרגישי טוב ובהקדם, בהצלחה!

שלום
בדומה לכל התמכרות אחרת, קיים קשר בין טראומה מוקדמת להתפתחות התמכרות. גם ללא טראומה, כאשר בוחנים ארועי חיים שליליים לפני גיל 18 (Adverse childhood experiences - ACE) ניתן לראות כי ככל שיש יותר ארועי חיים שכאלה בגיל הילדות והנעורים, כך גובר הסיכון להתמכרות בבגרות. בשנים האחרונות יצאו מספר מחקרים שהראו כי הקשר הזה קיים גם באופן ספציפי להתמכרות לקניות/קניות כפייתיות. בנוסף, אנו יודעים כי מצבי סטרס נוטים להביא להחמרה בדפוסים התמכרותיים, בשל צורך מוגבר ב"טיפול עצמי" (self-medication) בעזרת ההתנהגות ההתמכרותית.
התמכרות לקניות עדיין אינה מוכרת כאבחנה נפרדת במערכות האבחון הפסיכיאטריות, ונכללת תחת "הפרעות שליטה בדחפים" בגרסא האחרונה של ספר האבחנות הבינלאומי, אך יש תימוכין רבים לכך שלפחות בחלק מהמקרים, מדובר בדפוס שדומה במהותו להתמכרויות אחרות. העובדה שאבחנה זו לא מוכרת בפני עצמה הובילה לכך שאין לנו כיום מחקרים רבים שבחנו באופן ממוקד יעילות של טיפולים שונים להתמודדות עמה. מהמידע הקיים עד כה - הטיפולים שהוכיחו את היעילות הרבה ביותר היו טיפולי CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי) וטיפול תרופתי בנוגדי דכאון ממשפחת ה-SSRI. ישנם תיאורי מקרה של יעילות של תרופות אחרות (נלטרקסון, טופמקס), אך אין לגביהן מחקרים באיכות גבוהה.
לגבי DBT - אין מחקר שבדק טיפול זה באופן ספציפי להתמכרות לקניות, אך לאור אבחנות הרקע שתיארת והעובדה ש-DBT מספק מענה טוב לנושא השליטה בדחפים, ייתכן מאוד והוא יסייע להפחתת הקניות - הן ע"י הפחתת חומרת הפרעות הרקע והן בעקבות התייחסות ספציפית להתנהגות אימפולסיבית. חשוב מאוד גם להתייחס למרכיב המשפחתי, על מנת לקבוע יחד ומראש גבולות (כגון - האם לתת הלוואה כשנגמרת הקצבה). 
ייתכן ואחרי השגת יציבות נפשית רבה יותר בעזרת DBT יהיה עדיין מקום ל-CBT שיתמקד בנושא הקניות.

בהצלחה!

תודה על השיתוף. נשמע שבתוך הקושי יש כבר לא מעט תנועה – את מודעת למה שעושה לך טוב יותר, חווית תקופה של הפסקה שבה הרגשת שיפור, ויש בך רצון לשינוי. האמביוולנטיות שאת מתארת – לדעת שיותר טוב לך בלי, אבל עדיין לחזור לשימוש – היא שלב נורמלי ומרכזי בתהליך של שינוי, ודווקא מעידה על כך שמשהו בך כבר לא מקבל את המצב כמו שהוא.

לפעמים גם כשכבר יש מוטיבציה, חסרה לנו מסוגלות. למעשה, רק כשאנחנו מנסים לעשות שינוי אנחנו יכולים להבין יותר טוב איפה הקושי שלנו ביישום. מסוגלות היא משהו שניתן לשפר, כדאי לבחון באילו מצבים את מרגישה את הדחף החזק ביותר לעשן, מה הוביל אותך לחזור לשימוש ומצד שני אילו כוחות - פנימיים וחיצוניים - עזרו לשמר את הפסקת השימוש. בהתאם לקשיים ולחוזקות האישיים שלך ניתן לתכנן את הנסיון הבא לצמצום או הפסקת שימוש. אפשרויות לדוגמא כוללות קבוצות עזרה עצמית כמו NA, קבוצות להפסקת/צמצום קנביס שקיימות בפייסבוק, כניסה לטיפול במרפאה או יחידה של שירותי הרווחה בהן ניתן לקבל טיפול פסיכולוגי ייעודי שיכול לסייע לך וכן במקרה של תסמיני גמילה משמעותיים - טיפול תרופתי (גאבאפנטין) שיכול להקל על תסמיני הגמילה וניתן בדר"כ למשך כ-4-6 שבועות.

שינוי לא מתרחש במרבית המקרים ברגע אחד, והתקדמות כרוכה לעתים גם בנסיגות לאחור. אחד הדברים החשובים ביותר בתהליך הזה הוא ללמוד מהנסיגות והכשלונות כמו גם מההצלחות.
בהצלחה!

אני מבין מכתיבתך שאת מותשת, וזה לגמרי מובן. חשוב לדעת שהפרעות שימוש בחומרים הן מה שמכונה "מצבים כרוניים" – בדומה למצבים רפואיים אחרים, הן נוטות להתאפיין בתקופות של רמיסיה (הפוגה) לצד תקופות של הישנות ההפרעה (חזרה לשימוש). זה לא אומר שמשהו בך פגום או שאין סיכוי  להגיע להפוגה יציבה וממושכת.

העובדה שהיית שנתיים נקייה היא הצלחה בפני עצמה. והיא מאפשרת גם לבחון- מה הוביל להצלחה אז? ומה הוביל לחזרה לשימוש? לפעמים, כשאנחנו רואים מעגלים חוזרים ונשנים של הפסקה וחזרה לשימוש, כדאי לעצור רגע ולחקור: האם יש סיבה עמוקה יותר לקושי להצליח בהתנזרות לאורך זמן? למשל - סביבה שאינה מעודדת הפסקת שימוש או הפרעה נפשית או גופנית לא מטופלת.

עוד דבר חשוב: לפעמים נדמה שהאפשרות היחידה היא להיות נקייה לחלוטין או "להיכשל". המציאות היא שגם שימוש מופחת, בטוח יותר, שפוגע פחות בתפקוד ובאיכות החיים, הוא הישג עצום. בגישת מזעור הנזקים נקבע כיעדי הטיפול כל שינוי בדפוס השימוש שמביא להגשמת יעדי המטופל ו/או להפחתת נזקי השימוש. כך למשל, מטופל שעישון בזמן העבודה הוביל לפיטוריו מספר פעמים מגביל את השימוש שלו בקנביס רק לאחר שעות העבודה. ההישג המעשי משמעותי ביותר (שיפור בתפקוד במקום העבודה, יכולת לשמור על תעסוקה יציבה), בעוד העישון נמשך באופן יומיומי.

בקצרה - דעי שאת לא חריגה, התמכרות היא הפרעה כרונית ואף שהשאיפה בטיפול היא להביא לתקופות ממושכות ככל הניתן של הפוגה ולהחלמה מלאה, הרי שתקופות של חזרה לשימוש הן דבר שכיח מאוד במהלכן של הפרעות התמכרותיות. רצוי לבחון מה הוביל להצלחה בעבר, ומה הוביל לחזרה לשימוש ולבחון אם יש גורמים מרכזיים שאינם זוכים למענה. לבסוף - הצלחה לא נמדדת רק בהפסקה מוחלטת של שימוש וכשזו לא מתאפשרת, רצוי לבחון אפשרויות למזעור נזקים ולהבין שכל צעד בכיוון הרצוי הוא הצלחה.

שלום אני חדשה כאן הפסיכיאטרית רשמה לי פרנאן לדכאון ופוסט טראומה מורכבת ובגוגל ראיתי שזה לחולי כסיזופרניה

מישהו יכול להסביר לי מה התרופה הזאת עושה במינון של 8 מג?

אני מפחדת מהתרופה הזאת מאד אני סובלת גם מהפרעת אכילה על רקע פגיעות מיניות לאורך הילדות והנערות דכאון ופוסט טראומה מורכבת בהתחלה עוד לפני שגילינו את הפגיעות כי הייתי בדיסוציאציה הפסיכיאטרית כתבה שזה גם בורדרליין וגם מאניה דפרסיה כי הייתי יכולה להיות כמה ימים שמחה מאד אבל אחרי זה חודשים שלמים של דכאון קשה ועכשיו יש לי כל הזמן פלאשבקים בעיקר של הגיל הכי קטן והגוף שלי בגיל האמיתי שלו אבל הלב בגיל הקטן 

מישהו רפואי עדיף פסיכיאטר שמבין יכול לעזור לי ולהסביר לי?

היי אלעזר

השילוב הזה בין ממריצים למרדימים (Uppers & Downers) הוא שכיח מאוד. לעתים השימוש מתחיל בממריצים (למשל לטיפול בהפרעת קשב או בעת בילוי חברתי) אך הם מפריעים לשינה או מגבירים חרדה והמטופל פונה לשימוש בכדורי שינה/הרגעה על מנת לטפל בתופעות הלוואי הללו של הכדורים הממריצים. לעתים הכיוון הוא הפוך - מטופלים משתמשים בתרופות לשינה אך תרופות אלה מובילות לעייפות במהלך היום (ובעיקר בשעות הבוקר, אם השפעת תרופה שניטלה בלילה טרם חלפה) והמטופלים פונים לשימוש בממריצים על מנת לתפקד. כמובן שהשילוב הזה יוצר במקרים רבים מעגל קסמים שקשה לצאת ממנו והוא כרוך בסיכון בריאותי מוגבר - שילוב החומרים עלול להוביל לצורך במינונים הולכים וגדלים משני הכיוונים ובכך להוביל לסכנת מנת-יתר.

חשוב לציין ששימוש קבוע בקלונקס ותרופות דומות, בעיקר אם הוא ממושך והתרופה ניטלת במינון גבוה, מחייב תהליך גמילה תחת ליווי רפואי. הפסקה חדה של שימוש בתרופות אלה עלולה להביא להתקפי חרדה, קשיי שינה חמורים ובמקרים מסוימים אף לפרכוסים ולמצבים מסכני חיים אחרים. 

אין פתרון קסם יחיד שמתאים לכולם, ורצוי במקרים של התמכרות משולבת למספר חומרים לפנות לאיש מקצוע המתמחה בטיפול בהתמכרויות ושימוש בחומרים. אם בעיית השינה היא הבעיה הראשונית, סביר שניתן למצוא שילוב של פתרונות - פתרון לא תרופתי כגון הקפדה על היגיינת שינה או טיפול CBT לנדודי שינה (CBT-I) ופתרון תרופתי שלא יגרום לעייפות ביום ושאינו בעל פוטנציאל ממכר. גם במקרה שיש צורך בשימוש בממריצים, ניתן להתאים טיפול תרופתי שישפיע באופן מינימלי על שעות הלילה. 

ראה גם מאמר על התמכרות לתרופות שינה והרגעה כאן ועל ממריצים כאן. 

שלום אפרוני
יש מספר משתנים שעשויים להשפיע על המסגרת המתאימה ביותר לטיפול. בימים אלה נפתחות מרפאות ייעודיות לטיפול בהתמכרויות בקופות החולים השונות - מומלץ לברר עם רופא/ת המשפחה לגבי מרפאות אלה. בנוסף ניתן לפנות לאחת מהמרפאות לטיפול בהתמכרויות - לא ציינת את אזור מגוריך, אך קיימות מרפאות ברחבי הארץ, כולל מרפאות של המרכז הישראלי להתמכרויות - בנתניה בשיתוף בית חולים לב השרון ובי-ם בשיתוף בי"ח הדסה וכן מרפאות של האגודה לבריאות הציבור בפיזור ארצי.
במרבית המקרים ניתן לבצע גמילה מבנזודיאזפינים ללא אשפוז, אך בהתאם למשך התלות בתרופות אלה, למינון הניטל ולמצב הרפואי ברקע לעתים יש צורך בגמילה תחת ניטור רפואי, במקרים כאלה מסגרות הטיפול הן שונות וכוללות אשפוזיות ציבוריות, מחלקות לתחלואה כפולה בבתי חולים פסיכיאטריים או מרכזי גמילה פרטיים.

קודם כל תודה רבה רבה על המענה! 

שיתפתי פה את כל זה כדי שתהיה לך תמונה כוללת של הסיטואציה שאני נמצאת בה עד כמה שאפשר כדי לדעת פחות או יותר כיוון כללי של מה המקור לזה. 

מעבר לזה, תהיתי אם אלו יכולים להיות תסמינים של שימוש בסם דוקטור או תופעות לוואי של הפסקת הטיפול בכדורים פסיכיאטריים בבת אחת.

הייתי אצל אורתופד עמוד שדרה, ראומטולוג ונוירולוג-אף אחד מהם לא באמת אבחן אותי.

למה בית חולים הוא לא המקום לזה? יש להם אפשרות לעשות בדיקה מקיפה על המקום במקום למשוך את הכאבים ואת הזמן.

שוב תודה, הלוואי ויהיה קצת פחות כואב

שלום ותודה על השיתוף.

עולה מדברייך שאת נוטלת שילוב שאכן עלול להיות מסוכן - הן מיידית (למשל - סיכון מוגבר לנפילות) והן בנזקים מתמשכים כמו פגיעה בזיכרון ובריכוז. תרופות ה-Z (כמו סטילנוקס, נוקטורנו, זודורם) נקשרו גם להפרעות שינה כמו הליכה או אכילה מתוך שינה שעלולות להביא למצבי סיכון. נטילה של מינון גבוה לאורך זמן יוצרת תלות המתבטאת בשני אופנים - עצם הפחתת או הפסקת הטיפול מובילה מיידית לחוסר שינה וכן מלווה בתופעות לוואי שנעות בין "לא נעימות" למסכנות חיים (הפסקה חדה עלולה להתבטא בין השאר בפרכוסים). לאור זאת, יש לבצע כל הפחתה או הפסקה של תרופות אלה בליווי רפואי.

ככלל, במקרה של שימוש ארוך שנים בתרופות ממשפחה זו, אנו ממליצים על ירידה בקצב של כ-20% מהמינון ההתחלתי מדי שבועיים. באופן כזה, ניתן לבצע הפחתה הדרגתית לאורך כחדשיים וחצי וניתן לצפות כי תופעות גמילה כגון קושי בשינה, חרדה, עצבנות, כאבי ראש ורעד תהיינה קלות יותר באופן משמעותי. נקודה חשובה כאן היא שגם אם הצלחת להפחית אך לא להפסיק לחלוטין - עדיין חלה התקדמות, הסיכונים הכרוכים בשימוש קבוע בתרופות פחתו וייתכן ובעתיד תוכלי להמשיך בהפחתה עד כדי הפסקה. 

בנוסף, לעתים אנחנו ממליצים על תרופות חלופיות לשינה שאינן ממכרות וכרוכות בסיכונים מופחתים לעומת משפחת הבנזודיאזפינים או תרופות ה-Z (אליהן משתייכות בונדורמין, ואבן, סטילנוקס, זודורם, ונוקטורנו). את כבר מקבלת סרוקוול ואלטרולט שהינן תרופות מרדימות שאינן ממכרות, ייתכן ויהיה צורך זמני בהעלאת מינון הסרוקוול או שילוב תרופות אחרות לשינה. ישנם מחקרים אשר הראו כי מלטונין בשחרור מושהה מסייע בעת גמילה מבנזודיאזפינים (נמכר בישראל תחת השם סירקדין). בנוסף, לאחרונה הגיעו לישראל תרופות ממשפחת ה-DORA (תרופה בשם dayvigo) הפועלות על הקולטן לאורקסין, מסייעות מאוד לשינה ונחשבות בטוחות יותר לשימוש לעומת משפחת הבנזודיאזפינים או תרופות ה-Z. 

על כן - כדאי לשקול יחד עם רופא/ת המשפחה הפחתה הדרגתית ואיטית מאוד תוך ליווי והעזרות במידת הצורך בתרופות שינה הנחשבות ליותר בטוחות.

במידת הצורך ניתן לפנות למרפאות לטיפול בהתמכרויות שנפתחו בשנה האחרונה בכל קופות החולים. במקרים מסוימים (במיוחד אם יש מצבים רפואיים נוספים ברקע הדורשים ניטור גופני יותר צמוד) תהיה המלצה על גמילה במסגרת אשפוז.  

בהצלחה!