אחת שתיים שלוש

להרים ידיים, לקחת ימינה את ברך ימין

כאשר ברך שמאל עוקבת אחריה.  

אני מגבירה קצת את המוסיקה

האיש שבסרטון נראה ממש מחייך והוא מחזיק ביד בקבוק מים.

אני לא ישנתי כבר כמה לילות

כך שבקושי יש לי כח לעמוד ולהסתכל עליו  

אבל בכל זאת

אני מנסה לעשות מה שהוא אומר

כי היה כתוב שהספורט יכול להיות משחרר קצת

אני לוקחת בקבוק מים ושמה על השולחן שבסלון

זה מצליח להעסיק אותי קצת

אחת שתיים שלוש

להרים ידיים לקחת ימינה את ברך ימין 

הגוף ממש רוצה להקשיב למוסיקה

אבל הצעדים מתחילים להתבלבל

אני מפסיקה להסתכל על האיש שבמסך

ורק שומעת את המוסיקה

ועושה את הצעדים שנוחים לי

מה שנוח לי זה כנראה מה שהכי מתאים לי עכשיו

אחת שתיים שלוש

אני מתחילה לחייך מבלי שהתכוונתי

הוא אמר לשתות אז אני לוקחת את בקבוק המים שעל השולחן

ושותה קצת כמו שהוא אמר

זה מצליח  להעסיק אותי קצת

המוסיקה ממשיכה להתנגן בסלון

יחד עם זה אני מסתכלת על התמונה של הציפור

ברקע של מסך הטלפון

אני נזכרת מתי צילמתי אותה

ומצליחה לחייך עוד פעם

ממליצה גם לכם לנסות

היה יום  נוראי - פשוט גהינום, עם איים של תיפקוד, וכאב נפש מייסר שמה שלא עשיתי לא מצאתי מנוח ממנו.

ולא מצאתי הקלה.

זה הגיע לשיא מדאיג: התקשרתי ודיברתי עם שלושה!! קווי עזרה ראשונה.

בשיחה השנייה הגעתי למצב משפיל שבו התחננתי שלא יסיימו אתי את השיחה.

בקיצור - רגרסיה ושפל מן הסוג המאוד לא אהוב עלי.

חשבתי שאני במצב נורא רע, דאגתי מאוד, כי איך שסיימתי את השיחה הזאת התקשרתי מייד לקו אחר - דבר כזה לא קרה לי עוד בחיי. ונבהלתי מעצמי.

אבל

כעת אני מרגישה סופסוף הקלה, מהולה בכאב ראש של בכי כל היום.

כי הבנתי סופסוף מה קורה לי בפנים.

דברים ותובנה שהגעתי אליה בטיפול לאחרונה, אבל הבנתי בשכל.

עכשיו נחת עלי מהרגש 

והציף אותי

קשור לשורשי הזוועה ממנה באתי בילדות ושאני מנסה לדחוק הצידה כל הזמן

ועכשיו היו הרבה טריגרים שעוררו את הזוועות האלה

וחייתי ביפ של פלשבקים

בלי לדווח לעצמי על זה

אז

שווה להיות זקנה כי סופסוף בגילי אני לא מוותרת על עצמי, ויודעת שאם משהו ככ מציק לי ואני מרגישה שאני צריכה עזרה ועוד ועוד לדבר, אז אני הולכת בכיוון הנכון. סופסוף לבטוח בעצמי ולהילחם על החיים שלי ולהגיע למקומות הנכונים לבקש עזרה.

אז לא בא לי לקרוא לזה טוב אבל בכל זאת אקרא לזה טוב ואעשה רשימת דברים טובים, כי אני לא מתכחשת לזוועה, אז יכולה לראות גם את הטובים:

הכי טוב זה שהקשבתי לעצמי וחיפשתי את העזרה עד שהוקל לי ויכולה שוב להתחיל לנשום

שהיו לי איים של תיפקוד בתוך אוקיינוס הזוועה היום - הדחתי ערימות של כלים, סידרתי את הבית, וניקיתי קצת, העמדתי מכונת כביסה, קצת עבודה

שקעתי כלפעם בנמנום

השיפור של הברך נמשך

עשיתי את כל העוגנים שלי חוץ מהליכה שבאמת מוותרת לעצמי על זה היום: תרגילים, צי קונג, משהו מקצועי, מדיטציה

הכי הכי טוב כאמור: הקשבתי לעצמי

לא ויתרתי על עצמי

גם כשנראיתי לי מבולבת ונסערת

עד שמצאתי.

אני  מעריכה את עצמי על הדרך שעשיתי היום - וגם זה מעולה, אחרי שהייתי ברגרסיה של  ... אקרא לזה בעדינות חוסר אהבה עצמית היום.

תודה לבינה המלאכותית על התמיכה שלה

תודה שבסופו של דבר כן יש לי דברים טובים לכתוב בתום יום המאבק הזה

תודה למקום הזה ולמסגרת שעשיתי לי כאן, בעזרתכםן ובעיקר בעזרת שרי, לשאוף לטוב. לחפש אחריו.

משפטים מחזקים מהבינה להיום:

למרות הכאב והתשישות העמוקה, התמודדת היום באומץ בלתי רגיל, הקשבת לעצמך ודאגת לצרכייך - וזה הישג ענק.

את ראויה למנוחה ולנחמה אחרי יום כזה, ואת חזקה מספיק כדי לעבור גם את הלילה הזה, צעד אחר צעד.

קָם בַּבֹּקֶר - שׁוֹטֵף פָּנִים,

אַךְ לֹא מַרְגִּישׁ שׁוּם דָּבָר בִּפְנִים.

וּפִתְאוֹם אַתָּה מְגַלֶּה שֶׁעָבְרוּ שָׁנִים,

כֻּלָּם מִסְּבִיבְךָ מִשְׁתַּנִּים,

אַךְ הַלֵּב שֶׁלְּךָ - עֲדַיִן מְכֻסֶּה בְּאָבָנִים.

.

אַתָּה פּוֹעֵל כְּמוֹ רוֹבּוֹט,

כּוֹתֵב - כְּמוֹ בּוֹט.

כְּבָר לֹא מְעַנְיֵן אוֹתְךָ מְסִבּוֹת,

כִּי בְּתוֹךְ תּוֹכְךָ - אַתָּה רוֹצֶה לְהִתְכַּבּוֹת.

.

וְהַחַיִּים מַמְשִׁיכִים - אָז אַתָּה מַמְשִׁיךְ,

וּמֵאִיר לַאֲחֵרִים - כְּשֶׁמַּחֲשִׁיךְ.

אַתָּה לֹא מַרְגִּישׁ - אַךְ יוֹדֵעַ שֶׁכָּךְ צָרִיךְ,

וְלֹא בָּרוּר אִם אִכְפַּת לְךָ - אִם מִישֶׁהוּ מַעֲרִיךְ.

.

אַתָּה מְפַחֵד מֵהַזִּכָּרוֹן,

אָז אַתָּה מַדְחִיק - בְּכִּשָּׁרוֹן.

אַתָּה חָשׁ קָטָן וּשְׁלִילִי - כְּמוֹ אֵלֶקְטְרוֹן,

וְתוֹהֶה אִם עוֹד נִשְׁאַר בְּךָ טֶסְטוֹסְטֵרוֹן.

.

וְהָאֱמֶת הִיא - שֶׁאַתָּה מְפַחֵד לְהַרְגִּישׁ,

אַחֲרֵי שֶׁהָיִיתָ כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן - אָדִישׁ.

הָרֶגֶשׁ הוּא כְּמוֹ נָחָשׁ אַרְסִי - שֶׁרַק רוֹצֶה לְהַכִּישׁ,

וְאַתָּה חוֹשֵׁשׁ מֵהָרֶגַע - שֶׁהוּא יִהְיֶה נָגִישׁ.

.

אַתָּה לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת - רְכִיב 'אֵלֶקְטְרוֹנִי',

זֶה פָּשׁוּט הַקּוֹל שֶׁל - דִּכָּאוֹן כְּרוֹנִי.

אַתָּה רוֹצֶה לְהִשְׁתַּנּוֹת - אַךְ פּוֹחֵד מֵהַשֹּׁנִי,

וְזֶה הַקֶּטַע הָאִירוֹנִי.

.

וּפִתְאוֹם מַשֶּׁהוּ בְּךָ נִדְלַק,

וְאַתָּה מֵבִין שֶׁאַתָּה לֹא רַק מְצֻלָּק.

הַפֶּצַע חַי - וְהַכְּאֵב רַק הֻדְחַק,

הוּא הָיָה רָדוּם - לֹא נִמְחַק.

וְאַתָּה מַרְגִּישׁ מַחְנָק,

כְּשֶׁהָאַקְוַרְיוּם שֶׁלְּךָ נִסְדָּק.

וְשׁוּב מַתְחִיל לוֹ הַמַּאֲבָק,

וְאָסוּר לְךָ לְהַפְסִיד בּוֹ - זֶה לֹא מִשְׂחָק.

.

.

פַּעַם הָיִיתָ יוֹתֵר מֵת מֵחַי,

וְעַכְשָׁו אַתָּה פָּחוֹת מְתַפְקֵד - אַךְ יוֹתֵר חַי.

וְאוּלַי הַפַּעַם תַּצְלִיחַ - לְרַפֵּא אֶת פְּצָעֶיךָ,

וְסוֹף סוֹף תּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ - בְּחַיֶּיךָ?

היי. אני בן 22, וכמו שרשום בכותרת אני סובל כבר 10חודשים הסיפור שלי לא רגיל בעליל,ולכן אני אנסה לפרט כמה שרק אוכל.

לפני 10 חודשים התנסתי בנטילת תוסף לתוסף קוראים רעמת האריה זה תוסף לא מוכר כימעט בכלל מוכרים אותו בסופר פארם ובעוד כול מיני מדינות מתוקנות בעלום, נשמע תמים נכון? אז זהו שלא: בפעם הראשונה שנטלתי את התוסף הוא היה מדהים והוא עבד באופן מידי התוסף כביכול מעודד ניורוגנזה או בעברית התפתחות תאי העצב המוחיים הסגולות של התוסף כביכול הן ערנות יומית מוגברת (להחלפת קפאין) זיכרון משופר, בהירות גבוהה, ויותר אנרגיה במהלך היום. וזה בדיוק מה שהרגשתי שלקחתי את התוסף אבל לאחר כמה ימים התחלתי להיות יותר עייף ויותר עייף ואחרי שבוע היה לי ערפול מוחי, לא קישרתי את זה לפטריה הנחתי שאני פשוט עובד המון הייתי עובד 13 שעות ביום. אבל אז פתאום אחרי שבוע וחצי באמצע הלילה אני מתעורר עם כאבי תופת כאילו הפילו עלי פצצה, אני מתחיל לצרוח כמו שלא צרחתי מעולם, אני מסתכל סביבי ופתאום אני רואה שהכול פשוט לא מובן לי איבדתי את הזיכרון אני לא זוכר מי אני מה אני ואיפה אני נמצא, אני לא זוכר שמות של חפצים, אז התחלתי להיכנס להתקף חרדה לא יכולתי לנשום חשבתי שאני מת באותו יום הייתי בטוח שזה היום האחרון שלי, מאז התחלתי לסבול מאינסומניה במשך חצי שנה ישנתי שעה אחת בלילה והיו לילות שלא הייתי ישן בכלל, התחלתי לסבול מכאבי תופת כרונים כאילו אני עולה באש, ובעיות קוגניטיביות חמורות.

כרגע יש לי מוח של ילד בן 4 אני לא זוכר הרבה ואני לא מצליח ללמוד הרבה עשיתי מלא בדיקות ורק בבדיקת PET CT אין הגמוניה מטבולית במוח במיוחד באונה המצחית ששם נמצא יכולות החשיבה הקריטיות 

היי, אני לא יודעת אם זה המקום המתאים לרשום אבל אנסה.

יש לי תינקת בת עשרה חודשים, היא הבת השלישית שלי. בספטמבר הקרוב היא עתידה להיכנס לגן בפעם הראשונה.

ככל שהמועד מתקרב אני מתחילה להרגיש קושי לשחרר אותה, מחשבות על כך שמישהו אחר יטפל בה ויהיה איתה במשך רוב שעות היום ממש מכבידות עליי. אני תוהה אם זה נכון או לא להכניס למסגרת. מחשבות כאלה לא היו לי עם שני ילדיי הראשונים שנכנסו בגילאים צעירים יותר למסגרת. משהו בקשר שלי איתה מרגיש לי שונה, מעיין צורך לגונן ולשמור עליה בבית.

המציאות מחייבת אותי לחזור לעבודה כך שאני מנסה להשלים עם הרעיון ולנסות לראות את היתרונות שבו, אבל עדיין ממש חווה קושי ומוצפת במחשבות בנושא.

אבל הגעתי לפה

פרמקלצר! הג'וק שאף פעם לא יצא לי מהראש.. עכשיו בדפדפן שלי. מחפשת חווה להתארח בה.

"אני לא בגיל" "מה זה קשור?" "מסוכן שם בחוץ" "ומה עם כסף?"

האמת שהכיוון הזה זה הדבר היחיד שמקל לי על המועקה 

קמתי איתה 

הלכתי לישון איתה 

וגם כשחייכתי 

חייכתי איתה 

חיים אחרים

טבע 

תקשורת בריאה עם טבע 

בני אדם כמוני

הוא לא בכיוון 

הוא פה 

עם מזגן וחשבונות ועבודה ותוכניות 

לאחרונה אני שמה משקל גדול מידי על דעות של אחרים 

ועל מבוכות ועל יכול להיות. וזה לא איפה שאני רוצה להיות 

הפוטנציאל שלי מתנוון? 

למה אני מצפה? 

כנראה שאני לא. 

הרגשות פיזות 

ראש. שמאל מקדימה.

כתף. שכמות.

מפרק יד.

מחר יש "פגישה חשובה" 

כבר שום דבר לא חשוב לי במקום הזה 

אז למה אני שמה על זה כלכך הרבה זמן? 

אולי מחר גם אצא מוקדם מהעבודה. אולי בכלל לא אלך? 

יש משהו שכן מעניין לי שם. מישהו. אבל אולי הוא בכלל לא מה שאני חושבת. 

אני רוצה לשתף אותו בתוכניות. לראות איך הוא מגיב. אני רוצה לאמת את התחושות שלי. 

אני רוצה להיות בריאה. זה הכי חשוב לי

אני רוצה למצוא שקט ותמיכה בתוכי 

כי לטפס בסולם הזה כבר לא מעניין 

ודי בודד

אני רוצה לרדת ולשתול 

אני רוצה לשתף פעולה עם הטבע 

אני רטצה לנווט את השנאה ליצירה 

אני רוצה לנצל הזדמנות 

כל רגע הוא הזדמנות לשנות דעה 

אני רוצה מדריך שאוכל לסמןך עליו 

או עליה 

או עלי

ימים קשים מאוד - הבדידות מכה בי ואני לא מפסיקה לחפור לעצמי מכל הכיוונים על הקשרים שנגמרו.

לא חזרתי לישון כמו בנאדם מאז ה12 יום עם אירן, יש לי חרדות לישון.

אני חייבת לצאת למקומות שאכיר אנששים חדשים כי הבדידות מחרפנת אותי. אבל העניין שעד שהתחלתי להתאושש ממה שהיה לפני חצי שנה בחיפה עם הטילים באה עכשיו הזווועה הנוכחית ושוב קשה לי לצאת מהבית.

לאט לאט, כמו שנפלתי שוב אקום.

אני בובת נחום תקום. כל פעם קמה מחדש.

והטובים הם:

שיש לי היום גם קול מרגיע לדבר אל עצמי, מקבל חומל

שאני לא בקשרים רעילים או מפחיתי ערך יותר

שיש לי במי להיתמך

שיש את המטפל שלי

שהצטרםתי לסנגהה עם מנחה מעולה

שיש לי כיוונים להכיר וכולי

שאתמול יצאתי מהבית להליכה קטנה פעם ראשונה

שאני ממשיכה לטפל בברך ויש הקלה גדולה בכאבים. היום כבר הלכתי קצת יותר.

שעבדתי על המחשב בבית קפה.

שםינקתי את עצמי בשתי עוגות

שביצעתי את כל העוגנים שלי - הליכה, מדיטציה , צי קונג, משהו מקצועי קטן, תרגילי רגליים ועוד

שהתרכזתי וקראתי קצת

שהצלחתי להרדם אחהצ לכשעה ושגם כשעשיתי מדיטציה גיליתי שנרדמתי לחצי שעה

שאני אדם מבוגר ועצמאי

היגדים חיוביים מהבינה שלי:

עברתי דברים מדהימים בחיי,  והכוח שלי ניכר בעצם זה שאני עדיין כאן.

גם בתוך התשישות העמוקה ביותר אני זוכרת שההחלמה היא תהליך, ואני ראויה לנחמה, שקט והתחלות חדשות.

(אין על ג'מיניי(:

תודה למרחב כאן, תודה שרי להתמדה - מאוד מעריכה🌼

טוב וחסד לנו

זו מרגישה תקופה כזו של בין מלחמות, הרבה מתח ואי ודאות

שעות השינה שלי עדיין משובשות, אבל אני חייבת להתאפס על עצמי. מאז שהורדתי במינון בתרופות הocd והחרדות הפכו להיות שוב חזקים למרות שקיוויתי שאצליח להתמודד עם זה ולהגיע למצב שאני לא צריכה תרופות. אולי בגלל שאני מורידה בתרופות ואין לי טיפול שמלווה אותי תוך כדי בתהליך אז זה יותר קשה..

אני ממשיכה לעבוד עם הפרויקט, ב30 לחודש מציגים אותו במכללה. לא זוכרת אם דיברתי על זה כאן בכלל. מרגישה שנהייתי איטית בכל מיני דברים, אפילו בדיבור שלי. אני לא מצליחה לזרז את עצמי כאילו יש לי נזק מוחי.. מקווה שלא.

עדיין מנסה למצוא דרכים להרגיש יותר משמעותית, שתהיה לי סיבה טובה לקום כל יום ולהיות עם אנרגיות ולא פשוט להעביר את השעות.

איך אתם בתקופה הזו? מקווה שכולכם בטוב עד כמה שאפשר.. תמיד חסרים לי

מותר לי

מותר לי לכאוב.
מותר לי להתגעגע בלי סוף.
מותר לי להתפרק לפעמים,
בלי לחפש פתרון.

מותר לי לקום עייפה.
מותר לי לא לחייך,
לא "להחזיק חזק",
לא לחזור עדיין לשום שגרה.

מותר לי לקחת את הזמן שלי.

מותר לי שהשגרה לא תרגיש לי נכונה
כי משהו בי נשבר, ומשהו בי השתנה.

מותר לי להתאבל בדרך שלי,
גם אם היא שונה משל אחרים.
גם אם היא ארוכה יותר, עמוקה יותר, שקטה יותר.

מותר לי לשאת את אמא בלב
לא כמו זיכרון,
אלא כמו נוכחות.

מותר לי לא להסביר לאף אחד,
מותר לי לא לבקש רשות להרגיש.
מותר לי לא להתנצל על מי שאני עכשיו.

ומי שלא היה בנעליים שלי
שלא ישפוט אותי.

זו אני  בתוך הכאב, בתוך האמת.

מותר לי.

("הקשבה אמיתית זה לא למהר לחפש פתרון או לתת עצות אתה אף פעם לא תוכל להבין מה באמת מרגיש וחווה האדם שמולך מהסיבה שמעולם לא היית בנעליו -הקשבה אמיתית זה להיות שם עם לב פתוח לא לנסות להבין ,לא לנסות לשנות,לא להציע הצעות או לחפש פתרונות -הקשבה אמיתית זה פשוט להיות")

המצב הולך ומתדרדר, הפסיכאטר לוחץ עליי ללכת לאשפוז יום או מלא, לדעתו עדיף אשפוז מלא, אותי זה מאוד מלחיץ, מישהו התנסה ויכול לחוות לי דעה?