שלום לכולם. אני סובלת מחרדה כרונית מילדות,אני סובלת מחרדה אובססיבית על רקע של לימודים ועבודה, אני שנים כאן באתר.  לאחרונה חשבתי לחלוק אתכם דרכי התמודדות שלי ודברים שאני עושה כדי להקל על עצמי את החיים.

עקב התדרדרות המצב בעקבות המלחמה, תוספת החרדה שמגיעה בזמנים שונים ביום- בעיקר עם בוא האזעקות השונות- עליות חדות של חרדה קיומית שנמשכת חצי שעה ואחרכך ירידה עד למצב סטטי פחות או יותר, וההכרח לעבוד מהבית, גרמו לי לאבד ריכוז ואת ה"שוונג" של החרדה בנוגע לביצוע בעבודה.

זה הביא לתופעות של נימנום במשך היום, וקושי רב להתרכז בעבודה ולהשלים מטלות. במהלך היום הבנתי- מפלס החרדה בקשר לאובססיות הרגילות שלי ירד. זה השליך אותי להפרעות הריכוז שאני זוכרת בגיל קטן, כשישבתי בכיתה והשתעממתי בלימודים. זה הגיע עם קושי להרדם, אבל אחרי ההרדמות שינה להרבה שעות.

זו תופעה מאוד מעניינת- למעשה, ה"דלק" שלי לעבודה אובססיבית הגיע מחרדה- וללא הדלק, אני קצת בובה ללא שימוש, או ילדה קטנה משועממת ומעופפת. אם כך, יש לחרדה שלי סיבה, פונקציה וזכות קיום, ואולי לכן אני לא מוותרת עליה. כאן, אני יכולה לראות את היופי שיש בחרדה הכרונית שלי.

ולפני שאתם כותבים לי- לוותר על זה, משהו שהוא לא בשליטתי- האמינו לי! .. אני יכולה פשוט להיות שם, ולהנות מהיופי של זה, ולאהוב את זה, כמו שזה, כמו איבר בגוף שלא מתפקד כל כך טוב, אבל עדיין ראוי לאהבה, ולניקיון ולטיפול, ולקבלה. וכשאני אוהבת את זה, אני שלמה, קצת בוכה, אבל לא פגומה, לא שונאת את עצמי, לא מנסה לעקור את עצמי מעצמי. כואבת אבל שלווה יותר.

1. מה אם היית מישהי אחרת-

 בעוד אני יוצאת עם הכלב בגינה, ושמה לב שאני מקללת את עצמי בלב בלי הפסקה, חשבתי על משהו. אנשים חרדתיים ודיכאוניים אוהבים מאוד (אני כותבת אוהבים לא סתם, כי הם מאמינים שזה מה שעוזר להם ומגיע להם) לקלל את עצמם, מכף רגל ועד ראש, כמחשבה ראשונה, מה שנקרא- מכל הלב. ואז כמובן ברגע שנחתה עליי המודעות עשיתי טריק ידוע, שבו דימיינתי שאני מקללת מישהי אחרת שיושבת בגינה כפי שאני מקללת את עצמי . ואז התביישתי בעצמי קצת וזה נרגע.

2. אולי את מספיקה כפי שאת- 

הרבה מהחרדות שלי ומהדכאון שלי נובעים מציפיות מוגזמות שלי מעצמי. שאני כמובן נכשלת להגיע אליהם, ואני משכנעת את עצמי שרוב האנשים הנורמטיביים בעולם הגיעו לזה, מה שכמובן לא נכון. יש משפט ידוע בשיר של דה וויקאנד-  "If i was you I would slit up my wrist" וכמובן שזה משפט מתנשא ודבילי- וזה הלב של החרדה וגם הדכאון. 

3. לדמיין את הרע ביותר, בקטע טוב-

כשהייתי צעירה היה לי התקף פסיכוטי ארוך, שהתוצאה שלו היתה שבמשך שנה וחצי הייתי בטוחה שאני נראית כמו מפלצת. שרופה, מעוותת, וגורמת לבחילה לכל מי שרואה אותי, וגם מפיצה סרחון עז ומפריעה לסביבה. עכשיו כשאני שפויה זה נראה הזוי ומצחיק, אבל כך האמנתי. מן הסתם הפרעתי לסביבה, אבל בעיקר בגלל שהייתי מחורפנת לגמרי, ולא בגלל שנראיתי כמו מפלצת. וכך, שבעת החודשים הראשונים שלי כבחורה מעוותת (על תרופות אנטי פסיכוטיות חזקות) היו נוראיים. בכיתי המון ולא רציתי לצאת מהבית. אבל שאר החודשים, מוך כדי שהייתי בטוחה שאני עדיין מפלצת, היו סבירים. השלמתי עם המראה שלי, ודמיינתי שמישהו מתאהב בי ומתחתן איתי למרות איך שאני נראית. חייתי חיים קטנים, אבל בטוחים, ציירתי ולמדתי לקראת האוניברסיטה וגרתי אצל ההורים. הייתי מקשיבה למוזיקה מרגיעה ועושה מה שאני יכולה. הנמכתי ציפיות, מצאתי יופי בדברים קטנים. ומה המסקנה? גם אם קורה לך את הרע ביותר שאתה יכול לדמיין לעצמך- אתה מסתגל. אתה מתאושש. אז מה יעזור הפחד הנוראי, שהוא גרוע יותר מההתממשות? אז כדאי לנסות לדמיין את החרדה הגדולה שלך מתממשת, אבל עם סוף טוב. הפחד הגדול שלי כרגע זה שאני אכשל בעבודה, אפסיד כסף ובעלי יתגרש ממני. ומה הסוף הטוב? מציאת עבודה אחרת, אפילו קופאית בסופר, לחיות חיים קטנים, אולי לכתוב את הספר שתמיד רציתי לכתוב, להסתפק במועט, להנות מהיופי של הדברים הקטנים, ולדמיין מישהו שיתאהב בי למרות שאני גרושה ושבורה כספית.

כל זה, אני יודעת, לא באמת עוזר. ברגעים שבהם החרדה מכה והדכאון מכה, אין הגיון, יש רק שגעון- אבל אפשר לזכור- שהשפיות היא חום, אהבה, שמיכה חמה על גוף קר, ושכחה, ואולי אפשר לנסות קצת לשכוח.

דמייני שאת האדם הכי מכוער, מטומטם וכושל בעולם. כולם שונאים אותך. את הולכת ברחוב ומרגישה את מבטי הסלידה והרחמים. האנשים הקרובים עוד ניסו להעמיד פנים לאורך השנים כי זה לא יפה לא להתייחס אלייך רק כי את לא יוצלחת אבל זה מתחיל להימאס להם. זה בלתי נסבל להיות לידך כי את כזאת נוראית. עכשיו תוסיפי לזה את הידיעה ששום דבר לא ישתנה. נניח שקיבלת נבואה ואת יודעת מעל כל צל של ספק שאלה החיים שנגזרו עלייך עד יום מותך. אין לך שום סיכוי לשנות לתקן או להשפיע. חוץ מזה, דמייני שאת מתהלכת בעולם וכל מה שסביבך כל כך יפה וטוב. האנשים מוצלחים חכמים ומוכשרים, הטבע מהמם ומזמין אבל לא בשבילך. את לא חלק. נמצאת כאן פיזית אבל בלי שום אפשרות להשתלב. 

זו לא המציאות שלי. זה נכון. ברמה מסוימת אני יודעת שזה לא נכון אבל זו החוויה שלי. ככה המוח שלך מאמין ומנסה לשכנע אותך בלי הפסקה. עכשיו תחשבי על המשקל הכי כבד שאת חושבת שאת יכולה לשים על הכתפיים ולעשות איתו סקוואט. תוסיפי למשקל הזה איזה 10 קילו ותדמייני שבנוסף לכל, את צריכה להסתובב עם המשקולת הזו על הכתפיים. בלי הפסקות. בלי מנוחה. היא פשוט נמצאת שם כל הזמן ואת לא יכולה להניח אותה לשנייה או לתת למישהו לעזור לך לסחוב. 

תדמייני שאת לא רוצה להרגיש ככה. את כבר מעדיפה למות ולא להרגיש ככה עוד רגע. אבל שום דבר שאת עושה לא מצליח להשכיח את זה אפילו לשנייה. הדברים שאת יודעת שבעולם מקביל היית נהנית ואוהבת, לא משפיעים עלייך אפילו קצת. את מנגנת, מציירת, נפגשת עם חברות אבל את לא מרגישה כלום מבפנים. רק את הסבל האינסופי והנצחי.

תדמייני את זה רגע. תנסי ממש להיכנס לזה ולנסות לחשוב איך זה מרגיש. ואולי, אבל רק אולי, תצליחי להבין קצת איך אני מרגישה.

יש לי כל מיני פעמים שאני נתקפת פתאום בדיכאון וזה מעיק וכואב לי כבר לזייף חיוכים... אני לא יודעת עד כמה זהחמור או קליל ואני גם לא רוצה לבדוק את זה ולא רוצה לדבר על זה עם אנשים... קורה לי גם שאני נתקפת פתאום בחרדה, יכול להיות מצל מפחיד סתם או רעש קטן לא מוסבר שמקפיץ אותי ומשתק אותי ולוקח לי זמן להכריח את עצמי לזוז וזה קשה יותר כשבלילה יש לי סיוטים מחרידים ולוק לי המון המון זמן להירדם, זה גומר אותי... אומרים לי שזה גם התקפי חרדה... אני לא רוצה לדעת אם זה כן או לא כי רק ההשערה מלחיצה ברמות... מישהו יודע על איך לעזור לזה כשזה קורה או משהו?

היי אני מתמודדת עם שילוב של כמה הפרעות- אוסידי על מחשבות שאני רעה הפרעות אכילה דיכאון וחרדה...

אני מרגישה אבודה מרגישה שכל הפרעה מחזקת את השניה ומרגישה נורא מבולבלת ומוצפת ובאמת על הקצה

והקושי שלי שאני לא מסוגלת לקבל עזרה (חוץ מטיפול פסיכולוגי)כאילו אסור לי אני צריכה שיהיה לי הכי רע פשוט אף אחד לא יכול לעזור לי כולל אני אני לא בשליטה בעליל אין לי כוח לכלום

וחוץ מזה יש לי חלומות דחופים וחוזרים שמשיהו פוגע בי מינית ואני לא עברתי פגיעה..

אני מרגישה את החלום ממש אמיתי עם כל התחושות ואני מתעוררת עם זיעה קרה כאילו ממש רטובה 

משיהו יודע למה זה קורה

תודה