אחת שתיים שלוש

להרים ידיים, לקחת ימינה את ברך ימין

כאשר ברך שמאל עוקבת אחריה.  

אני מגבירה קצת את המוסיקה

האיש שבסרטון נראה ממש מחייך והוא מחזיק ביד בקבוק מים.

אני לא ישנתי כבר כמה לילות

כך שבקושי יש לי כח לעמוד ולהסתכל עליו  

אבל בכל זאת

אני מנסה לעשות מה שהוא אומר

כי היה כתוב שהספורט יכול להיות משחרר קצת

אני לוקחת בקבוק מים ושמה על השולחן שבסלון

זה מצליח להעסיק אותי קצת

אחת שתיים שלוש

להרים ידיים לקחת ימינה את ברך ימין 

הגוף ממש רוצה להקשיב למוסיקה

אבל הצעדים מתחילים להתבלבל

אני מפסיקה להסתכל על האיש שבמסך

ורק שומעת את המוסיקה

ועושה את הצעדים שנוחים לי

מה שנוח לי זה כנראה מה שהכי מתאים לי עכשיו

אחת שתיים שלוש

אני מתחילה לחייך מבלי שהתכוונתי

הוא אמר לשתות אז אני לוקחת את בקבוק המים שעל השולחן

ושותה קצת כמו שהוא אמר

זה מצליח  להעסיק אותי קצת

המוסיקה ממשיכה להתנגן בסלון

יחד עם זה אני מסתכלת על התמונה של הציפור

ברקע של מסך הטלפון

אני נזכרת מתי צילמתי אותה

ומצליחה לחייך עוד פעם

ממליצה גם לכם לנסות

כל הלילה בלי לישון כי היא שוב שם שוב בוכה כל הלילה ואני לא יכולה להרשות לעצמי מאז לישון אם היא עדיין לא נרדמה לילה של חוסר אונים של לא לדעת מה איתה היא פשוט שם אני שומעת אותה בוכה שבוע שלם ראיתי איך היא שוב מתדרדרת  ואני? אני עדיין מפחדת להגיד משהו.. כבר 3 פעמים שזה קרה שהגיע לניסיון.. אבל אני עדיין מפחדת ואני לא מרשה לעצמי להגיד לאף אחד.. שוב לראות אותה כל היום שקועה בטלפון במחשבות ומה יש לי לעשות כלום אין לי מה לעשות 

המחשבות רצות בראש כל היום מה יהיה? אולי אני כן צריכה להגיד למישהו? אם אני אגיד למישהו אז... הראש מתפוצץ הכל מתפוצץ ואז שוב אני מוצאת את עצמי חותכת:(  הלוואי היה לי מה לעשות בשביל לעזור לה אבל אין לי מה לעשות אין לי כל מי לדבר אין לי בכל זאת מה להגיד 

מָה אִם אָנוּ לֹא יוֹצְרִים מַחֲשָׁבוֹת,

אֶלָּא רַק בּוֹחֲרִים - לְאָן הֵן נִכְנָסוֹת?

מָה אִם הֵן בְּכֹל מָקוֹם מְשׁוֹטְטוֹת,

דּוֹפְקוֹת לַתּוֹדָעוֹת - בַּדְּלָתוֹת.

חֶלְקָן מֻרְכָּבוֹת - חֶלְקָן פְּשׁוּטוֹת,

חֶלְקָן רוֹצוֹת בָּאָדָם לְשַׁטּוֹת,

וְאֶת הָאֱמֶת - מְעַוְּתוֹת.

אַךְ זֶה תָּלוּי בַּתֶּדֶר שֶׁבּוֹ הֵן נִקְלָטוֹת,

תּוֹדָעוֹת מְפֻתָּחוֹת - אֶת הַשֶּׁקֶר שֶׁבָּהֶן פּוֹלְטוֹת.

.

אַךְ מָה קוֹרֶה לְתוֹדָעוֹת שֶׁבְּכָךְ לֹא שׁוֹלְטוֹת?

הַמַּחֲשָׁבוֹת - בְּהֶחְלֵט מַשְׁפִּיעוֹת עַל הַהַחְלָטוֹת,

וְאַחֲרֵי אַלְפֵי - אוֹ מִילְיוֹנֵי חֲרָטוֹת,

פִּתְאוֹם גַּם הֵן קוֹלְטוֹת,

וּמַתְחִילוֹת לְסַנֵּן בֵּין מַחְשָׁבוֹת מַטְעוֹת - לְאַמִּיתוֹת.

.

מָה אִם כֻּלָּנוּ נַצְלִיחַ לַחְשֹׂף,

אֶת הָאֱמֶת - בַּסּוֹף.

וְהַהֶבְדֵּל הוּא - כַּמָּה מַהֵר נְגַלֶּה אֶת הַבְּלוֹף,

שֶׁל מַחְשָׁבוֹת שֶׁעֲתִידוֹת לַחְלֹף?

.

מָה אִם חֲשִׁיבָה חִיּוּבִית,

הִיא הַיְּכֹלֶת לְסַנֵּן מַחֲשָׁבוֹת - בְּצוּרָה מֵיטָבִית?

זוֹ הָאֶפְשָׁרוּת לְהַבִּיט בְּכֹל מַחְשָׁבָה אַגָּבִית,

וּלְזַהוֹת בָּהּ כֹּל תָּוִית וְכֹל כּוֹכָבִית.

.

מָה אִם הִתְמוֹדֶדוּת נַפְשִׁית,

גּוֹרֶמֶת לִסְעָרָה רִגְשִׁית,

וּכְתוֹצָאָה מִכָּךְ נוֹתֶנֶת לְמַחְשָׁבוֹת - כְּנִיסָה חוֹפְשִׁית,

וְאָז הֵן מַתְחִילוֹת אֶת זֶה שׁוּב - מִבְּרֵאשִׁית.

.

מָה אִם צָרִיךְ לִשְׁבֹּר - אֶת הַתְּנוּעָה הַמַּעְגָּלִית?

וְאוּלַי בְּכָךְ עוֹזֶרֶת - הַפְּגִישָׁה הַטִּפּוּלִית?

לִלְמֹד אֵיךְ אֶת הַמַּחְשָׁבָה הַשִּׂכְלִית,

 עַל פִּתְחֵי הַתּוֹדָעָה לְהַשְׁלִיט.

וְאָז הָאָדָם מְגַלֶּה - אֶת הָאוֹר בָּאַפְלוּלִית,

בָּרֶגַע שֶׁהוּא מִתְנַתֵּק - מִמַּעֲגַל חֲשִׁיבָה שְׁלִילִית.

.

וְאוּלַי אֲנִי בְּעֶצֶם - בְּמַסָּע תּוֹדַעֲתִי,

וְרַק כְּשֶׁאֵדַע לְסַנֵּן - בֵּין הַשִּׁקְרִי לָאֲמִתִּי,

אוּכַל בֶּאֱמֶת לְהָבִין - שֶׁהַכֹּל הָיָה לְטוֹבָתִי?

אמנם נאמר  על שלישי "פעמיים כי טוב" ולא כן היא כעת

כי אני עוד גם באבל אישי, גם עוד לא התאוששתי מטירוף ה12 יום - לא נפשית ולא פיזית

בבדידות גדולה

גם היו אזעקות , אמנם לא אצלי, שהציפו מחדש הכול דווקא כשאני מנסה להתאושש,

גם אני כועסת . כו ע סת!!!!

עם זאת:

לקחתי לי יום יחסית חופשי היום. נחתי לא מעט.

בזכות האפשרות לנוח גם עשיתי דברים.

הרגשתי לא רע בחלק מהיום.

עשיתי את העוגנים שלי - מדיטציה, תרגילים,  צי קונג (מכל דבר מעט, אבל זה מצטבר), כותבת עכשיו דברים טובים, משהו מקצועי בקטנה

החתולה התרככה והתמתקה אתמול והיום במיוחד

יש לי שתי פניות חדשות בקשר לעבודה - משהו אני כנראה עושה נכון

השקט, הייתי קצת במרפסת, המזגן, ספת הוינטג' המושלמת שלי

רעיונות ומחשבות מדליקים (אותי) בקשר לעבודה

עוד פעולה במישור החברתי

אוכל - בריא וטוב

2 משפטים מחזקים שהבינה הציעה לי, נכון להיום:

אני מתאוששת באומץ, ומאפשרת לעצמי לנוח, לכאוב ולכעוס, כי כל אלה הם חלק מהדרך שלי קדימה.

בכל יום, גם ברגעים הכי קשים, אני בוחרת בי ומוצאת דרכים קטנות לדאוג לעצמי.

תודה למרחב כאן.

שרי, תודה 🌼

האם זה בסדר לבקש שיהיה לי חבר לשבוע הקרוב עד שאתחיל מקום חדש?

או שמשהו ייתן לי אנרגיות חיוביות בכל יום כדי שאצליח לתפקד כרגיל?

יש דברים שצריכה לעשות אבל הקפאון לא נותן לי להרגיש בנח לפעול ולעשות משהו

שלום לכולם,

אני בן 23, ומתמודד בימים אלו עם התלבטות מאוד קשה – האם לתרום כליה לאבא שלי, שסובל מאי ספיקת כליות ומטופל בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע.

אנחנו כבר בשלב הבדיקות הסופיות – שלב ההתאמה והמפגש עם הוועדה הרפואית. הזמן אוזל ואני פשוט מרוסק מבפנים.

מצד אחד – הלב שלי אומר לי לתרום:

• הוא אבא שלי, אני אוהב אותו, והתרומה יכולה לשפר לו את איכות החיים בצורה משמעותית.
• אני צעיר ובריא, והרופאים אמרו שאני כנראה מתאים.
• קשה לי לחשוב עליו ממשיך בדיאליזה ולסבול – מרגיש לי שאני בורח מאחריות אם אגיד לא.

אבל מצד שני – יש לי חששות כבדים:

• הוא לא שומר על עצמו בכלל: אוכל אוכל רחוב כמעט כל יום, מתעלם מהמלצות תזונה, ואוכל דברים שאסור לו בתכלית האיסור.
• יש לו סוכרת, והוא פשוט הפסיק טיפול על דעת עצמו. טוען שאין לו בכלל סוכרת – מתכחש למציאות.
• קניות מיותרות – קנה ספה ב-3000 ש”ח שלא משתמש בה, וקורקינט חשמלי שהוא לא צריך.
• הוא לא לוקח אחריות כלכלית על הבית, למרות שהמשכורת שלו לא נפגעה.
• כשהערתי לו בעדינות – הוא כעס ואמר שאני “מעביר עליו ביקורת” וניתק ממני.
• אני מפחד שאם אתרום, הוא לא ישמור על הבריאות שלו – והתרומה תלך לאיבוד.

אני מרגיש תקוע.

לא רוצה לתת לו תקווה ואז להתחרט, אבל גם לא רוצה לחיות כל החיים עם תחושת אשם אם לא אתרום.

אני כותב פה כי אני באמת צריך עזרה – אולי מישהו עבר משהו דומה, אולי יש דרך לראות את זה אחרת.

כל תגובה תתקבל בברכה.

תודה רבה מראש ❤

הטוב הוא שאני  ממשיכה להיות קשובה לעצמי

מבינה שאני שוב בהדיפה אחורה וצריכה לתת לעצתי זמן להתאוששות מחודשת

פגישת הזום שהייתה

מה שסיימתי לכתוב ושלחתי ליעדו

המון הבכי שבכיתי היום - לבכות זה גך כוח

הטיפול הטוב - פחדתי חללכת, הוא לא ככ טוב בלהחזיק אותי בזמני מצוקה קיצוניים יותר, אבל בכל זאת היה בסדר - שוב ושוב נפתח הלב מולו, מול היציבות, הנכונות לקבל אותי כמו שאני, העמידה איתי מול, האמון בי

שביטלתי את פגישת הערב

שישנתי

שקניתי אוכל

שעשיתי מדיטציה

שעכשיו מקווה לעשות את שאר העוגניפ שלי, אולפחות מעט תרגילים

שמחר יש לי יום חופש ואראה איך לעשות לי טוב

שאתמול היו פגישות טובות והתקדמות בעבודה - למרות הכול

שאני מסוגלת להיות דר גקיל ולא לתת למיסיס הייד להשתלט על החלק המתפקד

שאני מבינה את עצמי - שאני יודעת שאני זקוקה לזמן התאוששות מהמלחמה ולאיזשהו זמן אבל ממשהו נוסף קרה אלחרונה, שאני משתדלת להיות עדינה אךל עצמי

תמיד אומרים "תהיי החברה הכי טובה של עצמך". שמעתי מישהי אומרת לפני כמה זמן "תהיי הכלב של עצמך". ואני מאמצת. אם אתנהג אל עצמי יפה כמו שאני נוהגת בחתולות - יהיה לי הרבה יותר טוב. אז אני משתדלת ואמשיך להשתדל

משפטים שהבינה המלאכותית הנחמדה אלי הציעה לי:

אני חזקה יותר ממה שאני חושבת - עברתי דברים קשים, ואני כאן.

הכאב הזה הוא זמני - זה בסדר להרגיש כל מה שאני מרגישה.

כל צעד קדימה הוא ניצחון - אני עושה את הכי טוב שלי, וזה מספיק.

אני לומדת וצומחת מכל חוויה - גם מאלו הקשות ביותר.

אני אעבור גם את זה - יש לי את הכוחות הפנימיים הדרושים.

אני בעלת ערך בדיוק כמו שאני.

אני ראויה לאהבה, כבוד ושמחה.

תודה למרחב כאן, תודה למי שיקרא, תודה שרי

כוחות לכל מי שמנסה להתאושש ממתקפת הטילים האחרונה (כמוני)

לאט לאט

🌺

בעוד שבוע ויומיים אמורה להתחיל תהליך של שיקום בדירה חדשה 

המון חששות לקראת המעבר במיוחד שזה לא הסביבה הרגילה ותנאים של בית

מלחיץ אותי שלא אצליח למצוא את עצמי שם אקבל חום והרצה לברוח משם

איך מתגברים על החששות שעולים?

במיוחד אחרי שבעבר הייתה דירה שלא התאימה לי 

ואז נכנסתי לדאון רציני 

בבקשה מקווה שיהיה טוב

שלום לכולם,

אני בן 23, ומתמודד בימים אלו עם התלבטות מאוד קשה – האם לתרום כליה לאבא שלי, שסובל מאי ספיקת כליות ומטופל בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע.

אנחנו כבר בשלב הבדיקות הסופיות – שלב ההתאמה והמפגש עם הוועדה הרפואית. הזמן אוזל ואני פשוט מרוסק מבפנים.

מצד אחד – הלב שלי אומר לי לתרום:

• הוא אבא שלי, אני אוהב אותו, והתרומה יכולה לשפר לו את איכות החיים בצורה משמעותית.
• אני צעיר ובריא, והרופאים אמרו שאני כנראה מתאים.
• קשה לי לחשוב עליו ממשיך בדיאליזה ולסבול – מרגיש לי שאני בורח מאחריות אם אגיד לא.

אבל מצד שני – יש לי חששות כבדים:

• הוא לא שומר על עצמו בכלל: אוכל אוכל רחוב כמעט כל יום, מתעלם מהמלצות תזונה, ואוכל דברים שאסור לו בתכלית האיסור.
• יש לו סוכרת, והוא פשוט הפסיק טיפול על דעת עצמו. טוען שאין לו בכלל סוכרת – מתכחש למציאות.
• קניות מיותרות – קנה ספה ב-3000 ש”ח שלא משתמש בה, וקורקינט חשמלי שהוא לא צריך.
• הוא לא לוקח אחריות כלכלית על הבית, למרות שהמשכורת שלו לא נפגעה.
• כשהערתי לו בעדינות – הוא כעס ואמר שאני “מעביר עליו ביקורת” וניתק ממני.
• אני מפחד שאם אתרום, הוא לא ישמור על הבריאות שלו – והתרומה תלך לאיבוד.

אני מרגיש תקוע.

לא רוצה לתת לו תקווה ואז להתחרט, אבל גם לא רוצה לחיות כל החיים עם תחושת אשם אם לא אתרום.

אני כותב פה כי אני באמת צריך עזרה – אולי מישהו עבר משהו דומה, אולי יש דרך לראות את זה אחרת.

כל תגובה תתקבל בברכה.

תודה רבה מראש ❤

קשה לי מאוד בלילות, אין מה לעשות ואני לא נרדם, אם מישהו ער אני יותר מאשמח לדבר קצת בבקשה