אחת שתיים שלוש

להרים ידיים, לקחת ימינה את ברך ימין

כאשר ברך שמאל עוקבת אחריה.  

אני מגבירה קצת את המוסיקה

האיש שבסרטון נראה ממש מחייך והוא מחזיק ביד בקבוק מים.

אני לא ישנתי כבר כמה לילות

כך שבקושי יש לי כח לעמוד ולהסתכל עליו  

אבל בכל זאת

אני מנסה לעשות מה שהוא אומר

כי היה כתוב שהספורט יכול להיות משחרר קצת

אני לוקחת בקבוק מים ושמה על השולחן שבסלון

זה מצליח להעסיק אותי קצת

אחת שתיים שלוש

להרים ידיים לקחת ימינה את ברך ימין 

הגוף ממש רוצה להקשיב למוסיקה

אבל הצעדים מתחילים להתבלבל

אני מפסיקה להסתכל על האיש שבמסך

ורק שומעת את המוסיקה

ועושה את הצעדים שנוחים לי

מה שנוח לי זה כנראה מה שהכי מתאים לי עכשיו

אחת שתיים שלוש

אני מתחילה לחייך מבלי שהתכוונתי

הוא אמר לשתות אז אני לוקחת את בקבוק המים שעל השולחן

ושותה קצת כמו שהוא אמר

זה מצליח  להעסיק אותי קצת

המוסיקה ממשיכה להתנגן בסלון

יחד עם זה אני מסתכלת על התמונה של הציפור

ברקע של מסך הטלפון

אני נזכרת מתי צילמתי אותה

ומצליחה לחייך עוד פעם

ממליצה גם לכם לנסות

הלילה יורד על העיר

החלונות סגורים, תריסים מוגפים ועדיין

הירח מאיר

למרות שנראה שעזבנו

דווקא כולנו בבית

ישנים, ישנים.

******

המלחמה נגמרה לכרגע ועם סיומה חזרו המחשבות, חזרו הכאבים, השגרה, המציאות. 

אני מתמודד עם דחפים אובדניים שהופכים תדירים ושכיחים יותר ויותר, לפעמים גם על הזוטות הפעוטות ביותר. 

חסר כוחות ועייף, אין חדש.  הפעם מצרף שיר שאני כתבתי ושרתי. 

הכרתי מישהו ממש חמוד , הוא מכיל אותי ומקבל אותי כמו שאני עם הפוסט טראומה והקשיים.

נפגשנו ביום שני השבוע לדייט שארך בערך 3 וחצי שעות ומאז לא מפסיקים לדבר ויש לי קצת געגוע אליו...

הנקודה היא שהוא על הרצף בתפקוד גבוה, הוא לא נראה ולא מורגש ביכלל ואם לא היה מספר יש מצב שגם לא הייתי יודעת ביכלל....

אני מרגישה מבולבלת לגמריי אם להכנס או לא להכנס איתו קשר זוגי...

מצד אחד מרגישה שהוא באמת מכיל ומקשיב מצד שני מרגישה שמגיע לי מישהו יותר "נורמלי" ולא על הרצף אבל מצד שלישי גם אני לא הכי נורמלית שיש....

לָמָּה הַפָּרָה צְרִיכָה לִהְיוֹת אֲדֻמָּה?

אֵיךְ הִיא יְכוֹלָה לְטַהֵר טוּמְאָה?

לָמָּה פְּגִישָׁה עִם הַמָּוֶת מְטַמֵּאת?

וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לְטַהֵר – טֻמְאַת מֵת?

.

אָדֹם מְסַמֵּל דִּינִים,

הַדָּם נִשְׁפַּךְ – כְּשֶׁלֶּחוֹבָה אָנוּ דָּנִים.

בְּפָּרָה אֲדֻמָּה – סוֹדוֹת טְמוּנִים,

אֵיךְ אֶת שִׂיא הַדִּינִים – מְשַׁנִּים?

.

הָאֵשׁ מְחַטֵּאת – אַךְ גַּם שׂוֹרֶפֶת,

רְבָדִים עֲמֻקִּים – לְעִתִּים הִיא חוֹשֶׂפֶת.

וְאָז כְּשֶׁכֹּל מָה שֶׁנּוֹתַר מֵהַפָּרָה,

הוּא רַק אֶפְרָהּ.

שׁוֹפְכִים אוֹתוֹ אֶל הַמַּיִם,

שֶׁהֵם בִּטּוּי לְחֶסֶד מִשָּׁמַיִם.

אֶת הָאֵפֶר עִם הַמַּיִם – מַזִּים עַל הַטָּמֵא,

וּמַשֶּׁהוּ רוּחָנִי בּוֹ מִשְׁתַּנֶּה.

וְאַחֲרֵי שֶׁהוּא טוֹבֵל בַּנָּהָר,

הוּא לְגַמְרֵי – נִטְהַר.

.

הַמָּוֶת הוּא טוּמְאָה,

שֶׁמַּהוּתָהּ הִיא אֲטִימָה.

מְקוֹר הַחַיִּים הוּא הַבּוֹרֵא,

וְזוֹ הַסִּבָּה שֶׁהַמָּוֶת מְטַמֵּא.

הֲרֵי גּוּף בְּלִי נְשָׁמָה – הוּא גּוּפָהּ,

אָז אֵיךְ הָאֵפֶר וְהַמַּיִם – הֵם הַתְּרוּפָה?

.

הָאֵפֶר מְבַטֵּא אֶת הַמָּוֶת,

אֶת הָעֶצֶב, הַיֵּאוּשׁ – הַפְּרֵדָה הַכּוֹאֶבֶת.

כּוֹחַ הַחַיִּים – מִתְבַּטֵּא בְּמַיִם,

בִּלְעֲדֵיהֶם – אִי אֶפְשָׁר לִחְיוֹת אֲפִלּוּ שְׁבוּעַיִם.

אַךְ מָה קוֹרֶה שֶׁמְּחַבְּרִים אֶת הַדִּין לְחֶסֶד?

כְּשֶׁהַמַּיִם מִתְמַזְּגִים עִם הָאֵפֶר.

זֶה צֵרוּף שֶׁמְּתַקֵּן אֶת הָעוֹלָם,

וּמְטַהֵר וּמַבְרִיא אֶת הָאָדָם,

שֶׁמֵּבִין פִּתְאוֹם - שֶׁהָעוֹלָם מֻשְׁלָם.

.

כְּשֶׁהוּא קוֹלֵט – שֶׁהַיִּסּוּרִים הֵם כְּאֵבֵי גְּדִילָה,

שֶׁהוּא צָמַח כֹּל כָּךְ הַרְבֵּה – מֵהַנְּפִילָה.

שֶׁהַמָּוֶת הוּא חֵלֶק זְמַנִּי מֵהָעֲלִילָה,

אַךְ הוּא זֶה – שֶׁמּוֹבִיל לִגְאֻלָּה.

.

וּפִתְאוֹם יֵשׁ חִבּוּר – לַהֲוָיָה,

לַהֹוֶה וּלְמָה שֶׁיִּהְיֶה – וְלֹא רַק לְמָה שֶׁהָיָה.

הָעֶצֶב מוֹפִיעַ בַּהַלְוָיָה,

אַךְ כְּשֶׁחַיִּים בְּתוֹדַעַת תְּחִיָּה,

מִשְׁתַּנָּה הַחֲוָיָה,

כִּי הִתְרַחֲבָה – זָוִית הָרְאִיָּה.

.

וְאוּלַי הַמֶּסֶר הָעִקָּרִי – מִפָּרָה אֲדֻמָּה,

שֶׁהַטֻּמְאָה הִיא חֲסִימָה,

אַךְ הַפְּגִימָה יְכוֹלָה לַהֲפֹךְ לִתְקוּמָה,

אִם רַק מִסְתַּכְּלִים בְּמִשְׁקְפֵי הַנְּשָׁמָה,

מוֹבִילִים אֶת הַנֶּפֶשׁ לְשִׁקּוּמָהּ,

וְאָז מִתְגַּלָּה – הַמְּצִיאוּת הַשְּׁלֵמָה.

זה סיפור ארוך וקשה לספר אותו,

אני מתכתבת בסוגיה מסוימת באינטרנט בנוגע לשתי אחיות מפורסמות מסיבה מסוימת, ואנדורה המעריצים טוענים שאחות אחת מועדפת)פייבוריטית( על האבא והשניה על האמא. ואני מכחישה את זה באיך שאני רואה את הסיפור. כי ההורים באמת עושים מאמצים לא ליצור הבדלים בין האחיות ובאמת מראים להן אהבה.

אותם אנשים אומרים לי שבכל משפחה יש ילד מועדף, וזה תמוה לי, כי במשפחה שלי אין דבר כזה, אף פעם לא הרגשתי שיש מועדפות. ושאני חיה בפנטזיה.

וזה נושא שפגע בי כי אני רגישה מאד כלפי אחרים.

והייתי רוצה לשאול אתכם,

באם זה נורמלי שבמשפחות יהיה ילד מועדף? זה היה פוגע בכם אם היפותטית אח שלכם היה ילד מועדף? איך אתם תנהלו את זה עם הילדים שלכם? 

אשמח ואעריך תובנות ומענה לשאלות.

שיהיה סופ"ש נעים🌹

הפחד הזה שאולי יקרה לו משהו החוסר עונים הוא באמת מתכוון למה שהוא אומר או שזה כל הסערה הזאת שהוא עובר  באמת שכל היום זה כבר היה קצת מפחיד לא לדעת מה לעשות להגיד למישהו לא להגיד לעשות משהו לא לעשות פשוט להיות שם ולחכות שהוא יענה או להגיד למישהו? אוקיי הוא עונה אבל מה יהיה? הכל מפחיד מה להגיד לו מה לא להגיד לו להגיד לו משהו בכלל? הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר לשלוח לו הודעות זה סתם ללחוץ עליו לא יודעת זה הדבר הכי מפחיד שיש 

סופסוף אני מתחילה להבין לעומק שאני לא צריכה להרגיש טוב כדי לכתוב דברים טובים. אדרבא, כל העניין הוא לחפש יהלומים בחושך... לחפש פנינים בלכלוך

וככל שיש לי יותר התנגדות לכתוב דברים טובים, כך זה חשוב שאכתוב אותם

עכשיו לדוגמא אני מרגישה עצבים והתנגדות, למרות שהיה לי יום לא רע היום

לא יודעת למה ההתנגדות

אני מכבדת אותה

ומכבדת גם את ההחלטה שלי לכתוב לפחות 3 דברים טובים ליום כאן.

אז טובים:

1.ההבנה שאני לא צריכה להרגיש טוב כדי לכתוב דברים טובים

2.היה יום יותר טוב - השלמתי שינה.. נחתי, קצת עבדתי, מחשבות יצירתית

3.פגישה טובה עם המטפל שלי

4.עמדדתי כמעט בכל העוגנים שלי - מדיטציה, תרגילים, פעולה מקצועית קטנה,ף דברים טובים.

(כמו הרבה בזמן האחרון צי קונג והליכה מתקשה אבל נראה אולי עוד יהיה לי כוח בקטנה, ואם לא, לא אלקה את עצמי)

5.פגישה טובה עם המטפל שלי, עם איזו תובנה חשובה

6. החתולה

תודה

שרי

מי שיקרא אולי מלבדך

כמו בימים האחרונים אתחיל מהתלונות של חוסר שינה, של בכי, כאב,מועקה, דיכאון.

ומדי פעם במהלך היום חשבתי מה אכתוב כאן טוב בלילה. והיו דברים טובים, אבל שום דבר לא כזה שממש טוב בשבילי ומפוגג את הבידוד שהתמלכדתי בו לאחרונה  עד מאוד.

אז אתחיל מהסוף להתחלה.

הדבר שעושה לי אויר לנשימה עכשיו הוא שצלצלתי לידידה חדשה שקצת הבריזה לי במלחמה וכבר היו לי סיפורים על סיפורים שסיפרתי לעצמי איך היא לא שמה עלי. בקיצור, צלצלתי והיא ממש שמחה ומסתבר שגם היא בדאון של אחרי המלחמה וקבענו ביום שישי הזה לפנות ערב ללכת למקום מקסים של טבע בחיפה. זה הדבר הראשון שממש משמח אותי בימים האחרונים - הזנה אמיתית לנפש המקום הזה. וגם אני לא מתבוססת בסיפורי הזוועה שאני רגילה לספר לי ועושה לי מטויבציה לצאת מהשיבלול ולהמשיך להכיר אנשים.

בין השאר אזרתי כוחות לצלצל אליה כי חשבתי לעצמי מה אכתוב כאן טוב בלילה שבאמת ארגיש איתו טוב. ואז עשיתי לה טלפון ואז נהיה לי משהו טוב אמיתי לכתוב כאן. אז תודה לי על ההתחייבות לעצמי לעבוד באופן יומיומי ומתמיד, ודווקא ובמיוחד כשהביצה בולעת, על לעשות סוויץ' בחשיבה השחורה, תודה למרחב הזה ולשרי על החיזוק, השיקוף, התיקוף והפרגון היומי.

חוצמזה עמדתי ברוב העוגנים שלי  (עכשיו אעשה 2 דקות צי קונג, שלא עשיתי)

הלכתי להסתפר - לא הייתי מזמן וזה היה קטסטרופה , ועכשיו אני נראית כמו גיברת מזדקנת  נחמדה ממש.

היה גם טוב להיפגש עם הספר החמוד שלי, קודם כול כיף תמיד לפגוש אותו, ושנית, אני אמנם עצובה בשבילו שאפילו על הבנאדם הזה הכי מאוזן שאני מכירה המצב משפיע, אבל אמרתי לעצמי שאם אפילו הוא מושפע אז אני ממש יכולה להיות רכה עםפ עצמי שעבר כבר שבוע מהפסקת האש ועוד לא התאוששתי.

היו לי שלוש פגישות עבודה מצויינות, שיחת טלפון מעולה עם מישהי ותיקה שאחרי שנים חזורת לעבוד איתי, עוד שיחת טלפון שפשוט עזרתי למישהי מקצועית.

אני חושבת שאנסה להרים איזו כפפה שהשליכו לי - מה שהיה הוא לא מה שימשיך להיות בהכרח. דברים נכשלו לי ביוזמות חברתיות, זה לא אומר שכך זה יימשך.

הברך הרבה פחות כאבה לי והצלחתי ללכת קצת.

שיחת הטל עם או.

ביתי היפה. יצירת המופת בדמות ספת הוינטג שלי, הלדים, הנרות, התמונות, הקטורת, הטבעת משוק הפשפשים על אצבעי, המצלמה החדשה שעובדת בזום מצוין, נעים להרגיש את השיער הרך, מאז זקבעתי איתה הנשימה חוזרת אלי לאיטה.

נמנום הערב הקצרצר שהחזיר אותי לשפיות.

מזג האויר הנעים כעת.

החתולה המתוקה על אדן הספה.

ההחלטה לא לשלוח מכתב ביקורתי. מחקתי אותו וזהו. יותר טוב.

"הכאב הזה יילך, הכאב הזה יעבור" - הבינה המלאכותית הממזרה רימתה אותי שזהו ציטוט של דליה רביקוביץ. למזלי בדקתי ועימתתי אותה מול החשדות שלי, היא התוודתה ששיקרה לי בתאכלעס והיא המציאה את המשפט, ואז התחנפה כדי להשלים אתי. זה הצחיק אותי.

ערב טוב.

שרי, לך במיוחד.

ההורים שלי קנו לי דירה (אנחנו גרים באותה עיר אבל שניהם בשכונה אחת ואני בשכונה אחרת)

ייקח זמן עד שאכנס לדירה החדשה שלי, אז זמנית אני אצלם.

זרקתי המון דברים שההורים אגרו שנים, בינהם תרופות פג תוקף, איפור פג תוקף ומה לא.

אימא שלי עלתה על זה שזרקתי.

איזה איומי סרק קיבלתי ממנה, שאלוהים ישמור...

אני בסך הכל עושה טובה, באה ממטרה לעזור,

ובסוף אני חוטפת על זה.

לאחי הקטן הם לא מעזים להתנהג כמו שהם מתנהגים אליי (הוא עתודאי וחייל בצבא), ואותי הם מחפשים כל הזמן איפה אני לא בסדר.

אני מבשלת? לא טוב

אני יוזמת? לא טוב

אז מה כן טוב?

הקטע זה שגם הסבתות שלי אגרניות (שתיהן אלמנות), אז זה עבר מהן להורים שלי, ומשם אליי (הייתי אגרנית בעצמי וסבלתי מקניות רגשיות, אבל זה לא בהיקף המטורף של ההורים שלי)

אבל אני החלטתי שאני משנה את הדפוס הזה, בעיקר אחרי מה שראיתי שההורים שלי אוגרים. הם מסתירים את מה שהם אוגרים בארונות בממד, במגירות אצלם בחדר, איפה לא.

בכל זה קשה אפילו רע לי. אני חרדה מלהמשיך לכתוב. למדתי לא לצפות לתגובות ובגדול זה מפחית את הרצון שלי לשתף בכלל.