אנחנו נוהגים לשאול.

ואנחנו רגילים לענות ש...  "עבדים היינו לפרעה במצרים" וגם להגיד בקול רם את עשרת המכות ולחפש את האפיקומן או להחביא אותו בעצמנו.

אנחנו חושבים על כל מה שהשתנה לנו, וחוששים שעוד דברים יתחילו להשתנות לנו, אז אנחנו מדפדפים קדימה בהגדה, ומביטים על התמונה של בני ישראל החוצים בבטחה את ים סוף, צועדים בעקבותיו של משה שחצה אותו עבורם לשניים.

אנחנו מחפשים את הסדר, את המקום המנחם שיכול להקנות לנו מעט יציבות, מחפשים  בתוכנו את מה שנראה בלתי אפשרי למצוא בחוץ, את מה שיכול להחזיר לנו את שאבד לנו. מחפשים את ההגדה הפנימית שלנו.

אין לנו שליטה על מה שנשתנה, אבל יש לנו את השליטה על עצמנו וזה הרבה, יש לנו את השליטה על המחשבות שלנו, ועל הפעולות שלנו. והיא יכולה לברוא למעננו עולם חדש ומגוון. אנחנו יכולים לחשוב על תשובות לשאלות כמו  "מה נשתנה אצלי, מה אני רוצה לשמר, מה אני רוצה לשנות". השאלות האלה יכולות לשרטט לנו את המציאות שאנחנו יכולים לייצר עבורנו בתקופה הזאת. עצם חיפוש התשובה לקושיות כאלה הוא לפעמים המענה שיכול לאפשר לנו להישאר בלילה הזה מסובין. מסובין עם עצמנו ועם מחשבותינו, מסובין עם מי שקרוב אלינו, ועם מה שניתק מאיתנו. מסובין בלבבותינו עם אחינו החטופים, ומייחלים לחזרתם.

אותה חברה שביטלה לי אתמול, ביטלה לי גם היום. ובצורה לא ככ יפה.

היא סמרטוט, מרגישה לא טוב, קשה לה עם החג.

גם אני במצב דומה. מנסה להחזיק מעמד ולא לשקוע.

ואין לי עם מי לקבוע לחג.

החיים שלי זה או אנשים שהם די סבבה בחיים, ואז אין להם מקום בשבילי בשבתות ובחגים,

או אנשים שהם פצועים וקשה להם כמוני ואז אי אפשר באמת להיתמך. רק ברגעים נבחרים.

כך או כך, החג מתקרב לסיומו, אבל יש עוד יומיים.

ועכשיו אני כועסת ופגועה.

זה לא רק מהביטול, זה זה שהיא לא הייתה שם כבר כמה ימים, רגשית, בהתכתבויות.

מה להגיד לעצמי?

כדי להיות יותר בסבבה ולא לשקוע? (תוך הדפוס המוכר שאף אחד לא אוהב אותי ולא אכפת ממני)?

אני ממש רוצה לעבור את החג בלי לשקוע קשות... וכבר יומיים שאני בבית לבד ויש לי עוד יומיים וקשה.....

האם יומולדת זה אמור להיות משהוא משמח?🤔

לא מבינה בכלל למה עושים מיומולדת עסק.

זה יום קשה!! 

רק לחשוב על היולדת ...מסכנה אמא שלי 

27 מדורי גיהנום עד שנולדתי 

ומה... נו נולדתי ...

כמה צער במשך החיים עשיתי...

כמה נזקים.

לראות את ההורים בצער ממה שאני עוברת 

זה עוד יותר מתסכל ומרסק אותי.

אני שבורה מזה שאני ששברתי אותם.

קשה לי לראות ולשמוע את הכאב שלהם בעיניים 

ודבר נוסף 

שכואב לי 

שבגיל 27 אני מתחילה להבין שאני לא מכירה את עצמי בכלל.

אני מתוסכלת 

לא יודעת מי אני 

מה אני רוצה באמת...

אני מחפשת את עצמי ...מחפשת להכיר את עצמי.

אני רק מבינה שזה לא פשוט בכלל!!!!!!

וזה יקח זמן.

אני רק מקווה שזה לא יקח הפעם 27 שנה.

כי אחרת אני עלולה ליפגוש את עצמי שוב בגיל 54

ואז אני כבר לא יזהה את הזקנה הלבנה, מרוטת השיניים, עם צמה מ3 שערות אפורות- שעומדת מולי 😂

הַאִם תּוּכַל לִשְׁלֹל דֵּעָה – שֶׁאַתָּה לֹא מַכִּיר?

כְּדֵי לִשְׁלֹל – הַאִם לֹא צָרִיךְ לִפְנֵי לַעֲרֹךְ תַּחְקִיר?

.

כֵּיצַד אֲנָשִׁים יְכוֹלִים לִשְׁלֹל - אֶת קִיּוּמוֹ שֶׁל אֱלוֹהִים,

אִם לְהַגְדִּיר אוֹתוֹ – הֵם אֵינָם יוֹדְעִים?

.

אֱלֹהִים – הוּא לֹא זֵאוּס,

שֶׁאִם מְעַצְבְּנִים אוֹתוֹ – גּוֹרֵם לְכָאוֹס.

.

אֱלוֹהִים – הוּא בּוֹרֵא עוֹלָם,

הוּא מֻשְׁלָם - וְהָיָה לִפְנֵי כֻּלָּם.

.

כְּדֵי לְהָבִין אֶת גַּדְלוּתוֹ – לֹא מַסְפִּיק לִהְיוֹת פִילוֹסוֹף,

הַפַּעַר בֵּין הָאָדָם לְבוֹרְאוֹ – הוּא אֵינְסוֹף.

.

גַּם אֲנִי כּוֹפֵר – בֶּאֱלֹהִים שֶׁחָשַׁבְתָּ שֶׁבּוֹ אֲנִי מַאֲמִין,

זֵאוּס – הוּא לֹא אָמִין.

.

אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱלוֹהַּ אֵינְסוֹפִי – וְלֹא בְּאֵל דֵּמוֹנִי,

וְאִם תִּלְמַד קְצָת – אוּלַי גַּם אַתָּה תַּאֲמִין כָּמוֹנִי.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִּי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשְׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

וְאוּלַי הַהֶבְדֵּל הוּא - שֶׁכֻּלָּם מַאֲמִינִים בְּ'מַשֶּׁהוּ',

וְהַדָּתִיִּים מַאֲמִינִים - שֶׁאֱלֹהִים הוּא 'מִישֶׁהוּ'?

משוטטות באינטרנט גיליתי הערב שאני ככל הנראה

דמיסקסואלית

זה אומר שאני מחפשת קודם חיבור רגשי לפני פיזי

ושלרוב אני פחות מתעניינת בחיבור פיזי

זה באמת מסביר לי הרבה דברים

אני תוהה אם הפכתי לכזו בגלל כל הפגיעות המיניות

יש לי הרגשה שהן השפיעו לא מעט על הנטיות שלי

כתבתי על זה בקבוצת המשפחה, שגיליתי שאני דמיסקסואלית

אבא שלי ישר ביקר אותי ושלח מבול שאלות של למה אני אומרת כזה דבר ומה יש לי ושזה לא נכון והתחיל לשלוח כל מיני הסברים על זה ולהגיד שאני לא ככה ולא ככה וזה לא הגיוני

הוא קצת נבהל כשסיפרתי על זה, הוא פחד אולי לגלות שאני לא רגילה. 

בוקר טוב אבא, אני מזמן לא רגילה. ובעוד הרבה הרבה דברים שאין לך מושג לגביהם.

בכל אופן עבורי זה עושה קצת סדר והבנה שאני לא כזו.. מוזרה. פשוט לא הבנתי קודם לאיזו קבוצה אני שייכת.

לבחור נכון של אמיר דדון 

https://m.youtube.com/watch?v=yjJcnqZqci

אשמח אם משהו יצליח להוסיף את הקליפ בצורה נכונה שישמעו את השיר עם הלחן  תודה  

בינתיים המילים: 

בסוף הכול מתנקז אליי
עניין של זוויות
אני לא מבין רמזים אולי
צבעים ואותיות

מבט חטוף אל עצמי ודי
רק לא להסתכל
מה שבפנים כבר בפנים מדי
קוראים לזה הרגל

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון

אותו הקול מדבר אליי
פוגש בי בלילות
הולך מבלי להבין לאן
האם אדע לחזור
מבט חטוף מסביב ודי
יותר כבר לא אפול
יש ילד שמתסכל עליי
קוראים לזה לגדול

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור

בסוף הכול מתחבר אליי
עניין של חלומות
אם אתעורר בדיוק בזמן
אולי אוכל לזכור

אומרים יש מי ששומר עליי
נותן לי את הכוחות
עוד לא מצאתי תשובה אבל
קוראים לזה לחיות

מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון 

"מותר לך להתאכזר אלי," אמרתי ודמעתי, "זה רק הכרח." 

"אני יודע," הוא אמר, "אמשיך זאת."

"אבל זה לא צודק," הוספתי וניגבתי את הרטיבות מעיני.  

"אולי," הוא אמר, "זה משנה?"

"לא," הסכמתי, בהיסוס, "אצטרך ללמוד לאבד אותך."

"את מסוגלת?"

"לא." 

"אחר כך תשכחי ממני," הוא אמר, "כפי שהיה לפני שנפגשנו."

"נכון," הסתייגתי, "קשה להיפרד." 

הוא הסתכל בשעון, "נותר קצת זמן."

"רק קצת?" 

הוא חייך. בשבילו הייתי רק נקודה קטנה. נקודה בשום מקום, שום מקום מיוחד.

"ועדיין, אני שמחה שנפגשנו," אמרתי, "למרות הכל."

"לי זה לא משנה," הוא אמר. 

"לכן אתה אכזרי," לחשתי ואז יישרתי אליו מבט, "אבל אתה גם... הרבה יותר." 

"יתכן, בעיניך," הוא אמר, "לאמיתו אני אחרת." 

"לי זה פחות חשוב." 

"אז תישארי?" 

"כן," אמרתי, "עד הסוף."

שמתחתיה תהום

ואני יודעת שבקלות רבה שכבת הקרח עשויה להישבר

ואני יודעת שזה יכול להיות מתוך תגובות מבחוץ

וממחשבות שלי

ומרגשות שלי

גם ואפילו אם לא יהיה טריגר חיצוני.

אבל עכשיו עליתי על איזה גל טוב,

אני מחוברת ל- מה אני רוצה,

אני לא נותנת לאף אחד לעבור את הגבולות שלי,

אני שומרת על עצלמי,

אני מתקרבת לאנשים (בהתכתבויות, כרגע) מאוד בזהירות,

אני לא מזיזה את הרגשות שלי הצידה כדי לתקשר עם אנשים, אני לא מרצה,

מצד שני, אני מנסה לדבר עם עצמי ולהסביר לעצמי שאם לא ענו לי (מאתמול) על הודעת ווטסאפ זה לא אומר שאני אפס. אפילו אם זה אומר שהיא לא רוצה להיות איתי בקשר.

זה רק עכשיו,

הצלחתי, מאתמול כבר לעלות על גל טוב,

קיבלתי את זה שחברה ביטלה איתי פגישה היום ברוח טובה (כי היא לא מרגישה טוב והיא הסבירה) אבל יכולתי לא ליפול מזה (מה גם שאם היא תרגיש טוב ניםפגש מחר)

אני יודעת שאני מתחילה את החיים שלי מהתחלה

בלי אנשים מתעללים

בלי אנשים שאני מרצה

איפה שמתכווץ לי הגוף זה מקום לא טוב בשבילי ואני צריכה ללכת.

אז - אני בסדר עכשיו

וזה כל כך לא מובן מאליו

אני כל כך מודה על זה ליקום, לכימייה במוח שלי, לעבודה שאני עושה טיפין טיפין, למטפל שלי שיושב לי בראש כדמות מיטיבה, לי שלא ויתרתי לעצמי וגם אתמול וגם היום יצאתי להליכה וראיתי קצת טבע, לזה שהחלטתי שמעשכשיו כל יום - משמעת עצמית. אני מתמודדת עם שיכאון וחייבת כל יום כל יום כל יום לצאת להליכה. זה עניין כימי.

אני קצת אופטימית

אבל גם מפחדת

מפחדת מהחוץ שיפיל אותי - כל תגובה, כל מלה לא במקום...

מםחדת מעצמי שאפיל את עצמי - שלא אשמור על עצמי] על הגבוטלול דלי מהחוץ

מםחדת מהמחשבות והרגשות , שכשהם באים זה מפולת שלגים רותחים שמכסה אותי בשנייה.

אני קמה מזה אחר כך, אבל זה לוקח זמן וכוחות ואני שחוקה מזה כבר.

אני נורא רוצה להיטיב לשמור על עצמי, ממש להשתפר בזה, כדי שלא יהיו לי כאלה נפילות.

אני תוהה אם יש כאן עוד אנשים שמתמודדים כמוני ןואשמח לשמוע איך.. ואולי ללמוד.

תוגה למי שהגיעו עד פה

לפני חודש וחצי בערך כתבתי כאן פוסט על כאלו שפונים אליי מכאן ומציעים את "עזרתם" ובעצם היו מטרידים אותי ... 

קודם כל אולי לא יצא לי להגיד אבל תודה לכם - מתנדבי ערן שישר פניתם אליי וגם אחת המתנדבות כאן כתבה פוסט בהקשר לזה ובאמת קצת החזירו לי את התקווה כאן ... 

ובו זמנית גם לבקש סליחה אם מישהו כאן נפגע ממני, בעיקר מכל אותם הגברים למינהם שבאמת רוצים לעשות טוב בעולם... 

אבל האם באמת יש לי תקווה ? האם באמת קיימים גברים טובים?

לאחרונה מאז כתיבת הפוסט והתקיפה שעברתי לא מזמן וכל הטראומה שמוצפת מחדש יש בי ממש כעס, בעיקר על המין הגברי... 

לא שלא היה לי את זה לפני, אבל אחרי כל טראומה נוספת הכעס הזה מתגבר יותר...  ואולי רואים את זה הרבה דרך הפוסטים האחרונים שלי ... (שוב סליחה אם מישהו נפגע ממני...)

אני כועסת, מאוכזבת ופגועה מכולם, מההורים שלי, מהסביבה שלי, אני יכולה לראות מישהו רנודמלו ברחוב ויהיה לי כעס בלתי מוסבר עליו גם אם הוא סתם חלף ליידי, אני כועסת על העולם, על החיים האלה, אני מאמינה באלוהים ואנחנו משפחה מסורתית אבל אפילו עליו אני כועסת ... 

אני בעיקר כועסת, מאוכזבת ופגועה מעצמי ...

אומרים לי תמיד להאמין שיהיה טוב ואז יהיה לי טוב, אבל כל הזמן אני אומרת לעצמי שאיך זה הגיוני שאני מאמינה ומקווה לטוב וכל מה שאני מקבלת זה רק רע ? 

אז נכון שיש כאלו שיגידו לי שבסוף כל דבר רע יש דבר טוב ושאני אפסיק להיות שלילית ועוד אלף משפטים כאלה ... 

אבל האם באמת יש עדיין איזשהי תקווה ? איזשהי אמונה ? אני כבר לא יודעת ... 

אני לא מרגישה מוגנות באף מקום, אין לי הגנה מאף אחד, אין לי תמיכה,אף אחד לא אוהב אותי,  אז במה כבר נותר להאמין ? 

מה אני בסך הכל רוצה?  לקבל חום ואהבה ותמיכה? למה זה כל כך קשה ? 

למה כל גבר שרואה אותי , רואה אותי רק כאובייקט מיני, לא מגיעה לי זוגיות אוהבת , כנה ואמיתית? ולא רק בזוגיות ... אלא ביכלל בכל דבר בחיים שלי ...

לא מרגיש לי שמגיע לי ביכלל שמישהו יאהב אותי בעולם הזה, לא מגיע לי להרגיש אהבה,הרגשה שיש מישהו שמגן עליי, לא מרגיש לי שאני זכאית למשהו טוב ... 

אז מה שווים החיים האלה? 

ותכלס? אני יכולה להמשיך ולכתוב שעות אבל לא חושבת שזה כבר באמת יעזור, שום דבר כבר לא באמת שווה משהו... 

כי זה עצוב להגיד שאהבה היום נמדדת בכמות הלייקים והצפיות וההתחברות לרשתות החברתיות ועם אתה מעשן ושותה אז ביכלל זה מוסיף וביגלל שאין לי מליון עוקבים באינסטגרם או מאה אלף צפיות בטיקטוק ואני לא שותה ולא מעשנת לא מגיע לי זכות כזאת ... 

סליחה שזה ככה יצא ארוך .. לא יודעת אם מישהו ביכלל יקרא עד הסוף... 

עכשיו המצאתי את השפה הכי מעניינת ויפה שלי. קראתי לה ראמאדה. היא משלבת הרבה מאוד אלמנטים מקוריים. יש בה גם זמנים שמיים וגם זמנים אנגלו סאכסיים.