כמוניכליותמדריכיםמהי אי ספיקת כליות?

מהי אי ספיקת כליות?

איך נוצרת אי ספיקת כליות? מהם גורמי הסיכון? איך מאבחנים את המחלה? וכיצד מטפלים בה? מדריך

מאת דן אבן
תגובות 0

(צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)

אי ספיקת כליות (Renal Failure) היא מחלה המבטאת מצב רפואי של פגיעה כלשהי במבנה הכליות המובילה להפרעה בתפקוד הכליות

 

במצב של אי ספיקת כליות, נפגע תפקוד הכליות בסינון הדם ובהוצאת הפסולת ועודפי נוזלים מהגוף דרך השתן. במצב זה מצטברים לרוב נוזלים וחומרי פסולת בגוף, ואלה עלולים לגרום להפרעה בייצור חומרים שונים בגוף לרבות כדוריות דם אדומות וויטמינים – כגון ויטמין די החשוב לשמירה על בריאות העצמות וקרוב לוודאי גם חשוב לשמירה על בריאות הלב, והפרעה במאזן המינרלים בגוף (ראו פירוט בהמשך).

 

אי ספיקת כליות עלולה להיות אקוטית – ואז היא מסומנת ברפואה באותיות AKI, קיצור של Acute Kidney Injury – על רקע פגיעה או חבלה בכליות, למשל כתוצאה מטראומה (נפילה מגובה או תאונת דרכים), או ששכיח יותר שתיגרם כתוצאה ממחלה או מצב רפואי כרוני, ותתפתח לאורך זמן לכדי מצב של אי ספיקת כליות כרונית המסומנת באותיות CKD, קיצור של Chronic Kidney Disease.

 

הגורמים לאי ספיקת כליות

 

סוכרת ויתר לחץ דם מהווים את שתי הסיבות המרכזיות לאי ספיקת כליות כרונית. בעבר כשליש מחולי הסוכרת היו מפתחים אי ספיקת כליות, אולם על רקע הטיפולים התרופתיים המשופרים ועלייה בהיענות לטיפולים חלה בשנים האחרונות ירידה בשיעור הסוכרתיים המפתחים אי ספיקת כליות, וכיום ההערכות כי כעשירית מחולי הסוכרת מפתחים אי ספיקת כליות כרונית.

 

מחלות רבות נוספות עלולות להוביל לפגיעה בכליות ולאי ספיקת כליות בדרגה כלשהי, לרבות מחלות אוטואימוניות כגון זאבת אדמנתית מערכתית וסקלרודרמה, אי ספיקת לב, סיבוכים לאחר צנתור או ניתוח מעקפים לפתיחת כלי דם סתומים, זיהומים וחסימות בדרכי השתן, חשיפה לחומרים רעילים שונים, אבנים בכליות, סיבוכים בכלי הדם המזינים את הכליות, תופעת לוואי לתרופות מסוימות – לרבות תרופות לכאבים ולסרטן וסוגים מסוימים של אנטיביוטיקה, וכן מחלות כליה שונות, לרבות מומים מולדים הפוגעים בכליות, כמו כליות פוליציסטיות - ADPKD (קיצור של Autosomal Dominant Polycystic Kidney Disease) וכן רפלוקס של השתן (Reflux Nephropathy) – מחלה שמתפתחת בעיקר בילדות ומתבטאת בחזרה אחורה של השתן (רפלוקס) לעבר הכליות.

 

גורמי סיכון מסוימים המאפיינים את אורח החיים במדינות המערב – לחץ דם גבוה, עודף שומנים בדם (היפרליפידמיה), עודף כולסטרול בדם, עישון סיגריות ועודף משקל והשמנה – מעלים את הסיכון הן למחלות לב וכלי דם והן לאי ספיקת כליות במקביל, וכך כל אחת מהמחלות הללו עשויה להשפיע על התפתחות השנייה. מצב שבו שתי המחלות מופיעות במשולב מכונה בעגה הרפואית 'תסמונת לבבית כלייתית' ובלעז Cardio Renal Syndrome.

 

מחקר ישראלי מבית החולים בילינסון, שפורסם בנובמבר 2013 בכתב העת Nephrology, Disalysis, Transplantation, מצא קשר ישיר בין עודף משקל והשמנה לבין הסיכון לפתח אי ספיקת כליות. נמצא כי גברים עם עודף משקל (כשמדד ההשמנה BMI הוא בין 25 ל-30 יחידות) היו בסיכון גבוה ב-80% לאי ספיקת כליות, ובקרב נשים עם עודף משקל אף אובחנה עלייה פי 3.4 בסיכון. אנשים עם השמנת יתר (BMI בין 30 ל-35 יחידות) היו בסיכון גבוה לאי ספיקת כליות פי 2.5 בקרב גברים ופי 4.5 בקרב נשים, ואילו אנשים עם השמנת יתר קיצונית (BMI מעל 35 יחידות) היו בסיכון גבוה פי 2.7 בקרב גברים ופי 15.5 בקרב נשים.

 

מעבר למחלות ולגורמי הסיכון הקלאסיים של אורח החיים המערבי, גם גיל מהווה גורם סיכון עצמאי לאי ספיקת כליות, מאחר ותפקוד הכליה מתחיל להיפגע באופן טבעי בין גיל 30 ל-40 ומוביל לירידה הדרגתית בתפקוד, לעיתים עד כדי אי ספיקת כליות כרונית. עם זאת, גיל אינו מהווה גורם מוביל להחמרה באי ספיקת כליות לאחר שכבר התפתחה, ויש מקום גם לרפואה מונעת בכל הקשור לאי ספיקת כליות. בקרב אנשים בגיל 75 ומעלה ללא סיכון גנטי למחלה וללא גורמי סיכון נצפית ירידה מינימאלית בלבד בתפקודי הכליה - בשיעור של 10% שאינה מהווה אי ספיקת כליות משמעותית.

 

גנטיקה עשויה אף היא להוות גורם סיכון נוסף לאי ספיקת כליות. מחקרים הראו למשל כי שתי מוטציות בגן שמסומן באותיות ADPKD האחראי על חלוקת תאים באבוביות שמוליכות מהכליות לצינור השתן – המוטציות PKD1 ו-PKD2 – מעלות את הסיכון להתפתחות אי ספיקת כליות משמעותית בגיל צעיר יותר. כמו כן, מוטציה בגן המסומן PKHD1 משפיעה על הסיכון להתפתחות אי ספיקת כליות מיד לאחר הלידה או בגילי הילדות וההתבגרות. בנוסף, מוטציות בתשעה גנים המסומנים באותיות NPHP1 עד NPHP9 מגדילות את הסיכון למחלת כליות תורשתית בשם 'נפרונופטיזיס', שמתבטאת בהתפתחות ציסטות על פני רקמת הכליה, וגורמת מצדה לאי ספיקת כליות בגיל צעיר בסביבות גיל עשרים.

 

נזקים של אי ספיקת כליות

 

אי ספיקת כליות גורמת להצטברות נוזלים ופסולת בגוף, עקב ירידה בפעילות הכליות, מה שמוביל לפגיעה במערכות גוף רבות. הנזקים העיקריים של אי ספיקת כליות הם עלייה בלחץ הדם ולחץ דם גבוה שיש קושי לאזנו תרופתית, וכן ירידה ברמות הוויטמינים בגוף ובעיקר ויטמין די (ויטמין D) ופגיעה בבריאות העצמות, חולשת עצמות ועלייה בסיכון לשברים ולהתפתחות אוסטיאופורוזיס.

 

הסיכון לסתימות בכלי הדם ולתמותה ממחלות לב וכלי דם גבוה יותר בקרב אנשים עם אי ספיקת כליות כרונית, וגם טיפולי הדיאליזה הניתנים לחלק מהחולים מעלים כשלעצמם את הסיכון לתמותה מאירועי לב.

 

סיבוכים נוספים של אי ספיקת כליות כוללים: אנמיה – על רקע פגיעה בהפרשה מהכליות של ההורמון אריתפרופואטין (Erythropoietin) שמווסת את ייצור הדם בגוף וכן ירידה בברזל, דימום הבטן והמעיים, כאבי עצמות, מפרקים ושרירים, שינויים ברמות הסוכר בדם, נוירופתיה פריפרית (נזקים לעצבי הרגליים והידיים והתפתחות כאבים ממקור עצבי), ירידה קוגניטיבית ודמנציה, הצטברות נוזלים סביב הריאות (תפליט פלאורלי), שינויים במאזן המינרלים, ורמות זרחן ואשלגן גבוהות בגוף – שעלולות להוביל מצדן לפגיעה בפעילות הלב, פעילות יתר של בלוטת יותרת התריס, עלייה בסיכון לזיהומים, פגיעה בכבד והפרעות בתפקודי כבד, תזונה לקויה עד כדי מצבים של תת תזונה (על רקע שינויים במאזן המינרלים), הפלות ובעיות פוריות, הפרעות בתפקוד המיני, פרכוסים, נפיחות ובצקות.

 

תסמינים של אי ספיקת כליות

 

בעוד שאי ספיקת כליות אקוטית לרוב מאובחנת על רקע החבלה שהובילה לפגיעה בכליות, הרי שאי ספיקת כליות כרונית לרוב מאובחנת רק בשלבים מתקדמים, וזאת מאחר שאי ספיקת כליות מתפתחת באיטיות, ובתחילתה אינה מאופיינת בתסמינים כלשהם, או שמלווה בתסמינים כלליים שאינם מצביעים בהכרח על מצב רפואי זה. לכן היא קרויה גם 'מחלה שקטה'. תסמינים עלולים להופיע רק בשלבים מתקדמים, כשהכליות כבר כמעט מפסיקות לפעול לחלוטין.

 

מחקר שנערך בהונג קונג, וממצאיו פורסמו באפריל 2005 בכתב העת Kidney International, העלה בבדיקת סקר שנערכה בקרב 1,201 אנשים בקהילה שנחשבו לבריאים, כי קיימים בקרב מעל לעשירית סימנים המעידים על אי ספיקת כליות בדרגה קלה, מבלי שזו הראתה תסמינים כלשהם. נמצא כי ל-33% מהנבדקים מעל גיל 60 היו חריגות בשתן המעידות על הפרעה בתפקוד הכליות או לחץ דם גבוה, וכך גם ל-24% מהנבדקים בגילי 60-41 ו-9.7% מהנבדקים בגילי 40-20.

 

תסמינים לאי ספיקת כליות בשלב המוקדם כוללים בעיקר ירידה בתיאבון, תחושת מחלה כללית, עייפות, כאבי ראש, עור יבש וגירוד, בחילות ואובדן משקל. תחושת החולשה הכללית נובסעת מהפגיעה בייצור כדוריות הדם האדומות.

 

כשהתפקוד בכליות מחמיר עלולים להופיע כתמים כהים או בהירים על גבי העור, כאבי עצמות, נמנום וקשיי ריכוז, תחושת נימול או נפיחות בידיים וברגליים, עוויתות שרירים, ריח רע מהפה, שטפי דם או דם בצואה, צמא קיצוני, שיהוקים תכופים, ירידה בתפקוד המיני, עצירה בווסת, קוצר נשימה, הפרעות שינה ובחילות והקאות – בעיקר בבקרים. התסמינים הללו לרוב מופיעים בהדרגה, בהתאם להתפתחות המדורגת של הפגיעה בתפקודי הכליות.

 

ירידה בכמות השתן, בחילות והקאות, כאבים בחזה (המעידים על פגיעה לבבית), קוצר נשימה, חולשה ועייפות קשים ופגיעה קוגניטיבית ובמצב ההכרה – מהווים תמרורי אזהרה הדורשים פנייה מיידית לרופא לבירור מצב הכליות.

 

אבחון של אי ספיקת כליות

 

אי ספיקת כליות ניכרת בבדיקות אבחנתיות רבות, עקב תסמיניה המגוונים, ורומזים עליה בין היתר לחץ דם גבוה, שמיעת קולות חריגים מהלב והריאות בבדיקת סטטוסקופ על החזה ולעתים גם סימנים לפגיעות עצביות בבדיקת תפקוד מערכת העצבים הפריפרית.

 

הבדיקות המרכזיות לאבחון תפקודי כליות כוללות בדיקות מעבדה:

 

- בדיקות דם ליכולת סילוק הקריאטינין מהגוף – פינוי קריאטינין (Creatinine Clearance), רמות הקריאטינין בדם (Creatinine levels) ובדיקות שתנן (BUN, קיצור של Blood Urea Nitrogen) המעידות על יכולת סילוק הזרחן מהגוף. בדיקות דם חריגות המעידות על כשל כלייתי עשויות להופיע מספר חודשים ועד קרוב לשנה לפני הופעת התסמינים האופייניים לאי ספיקת כליות.

 

-בדיקות שתן לזיהוי רמות חריגות של רכיבים שונים בהם חלבון בשתן עשויות להעיד על כשל בתפקוד הכליות.

 

במקרה של איתור אי ספיקת כליות, מומלץ לבצע אחת ל-3-2 חודשים בדיקות דם כדי לעקוב אחר ההידרדרות בתפקוד הכלייתי: בדיקות לרמות אלבומין, סידן, כולסטרול, ספירת דם מלאה (CBC), אלקטרוליטיים, מגנזיום, זרחן, אשלגן ונתרן.

 

כמו כן ניתן לבצע בדיקות תקופתיות לרמות ההורמון אריתפרופואטין, הורמון בלוטת יותרת התריס ורמות ויטמין D וכן בדיקות צפיפות עצם – למעקב אחר החמרה באי ספיקת כליות.

 

בדיקות הדמיה עשויות לספק הסברים לסיבה שהובילה לאי ספיקת כליות, לרבות בדיקות אולטרה סאונד, סי.טי ו-MRI של הבטן, ביופסיה של הכליה, אולטרה סאונד של הכליה ובדיקת סריקה לתפקוד הכליה – Kidney/ Renal scan – בדיקה המבוצעת תוך הזרקת חומר רדיואקטיבי לווריד וביצוע בדיקת סריקה באזור הכליה על ידי מצלמה מיוחדת הקוראת קרני גמא שנפלטות מהחומר.

 

דרגות של אי ספיקת כליות

 

מחלת כליות כרונית מקוטלגת בשלבים על פי הפגיעה בתפקוד הכליה, ושלבים אלו מתארים גם את הדרגה של אי ספיקת כליות כרונית. ככלל, כליה תקינה תפקדת בשיעור של 90% ומעלה (דרגה 1 של מחלת כליות כרונית), כליה המתפקדת בשיעור של 60% עד 89% נחשבת לדרגה 2 של מחלת כליות כרונית – דרגה קלה של אי ספיקת כליות דורשת לרוב מעקב וטיפול מונע בלבד. כשהכליה מתפקדת בשיעור של 45% עד 59% – מדובר בשלב 3A וכשהיא מתפקדת בשיעור של 30% עד 44% – מדובר בשלב 3B של מחלת כליות כרונית, ומצב זה מכונה כבר כאי ספיקת כליות בדרגה בינונית עד קשה. כליה המתפקדת בשיעור של 15% עד 29% מצביעה על אי ספיקת כליות קשה בדרגה 4, ומחלת כליה כרונית קשה, ואם התפקוד הוא מתחת ל-15% - זוהי אי ספיקת כליות סופנית/ מחלת כליות כרונית סופנית, דרגה 5, המסומנת גם באותיות ESRD (קיצור של End Stage Renal Disease), ודורשת טיפול בדיאליזה להחלפת הכליה והמתנה להשתלת כליה.

 

מניעה של אי ספיקת כליות 

 

ישנה רפואה מונעת לאי ספיקת כליות המונעת הידרדרות של הכליות, בהתאם להמלצות לאורח חיים בריא לצורך מניעת מחלות לב וכלי דם. רפואה מונעת מומלצת לכל אדם, בעיקר בגילים מבוגרים שבהם הסיכון לאי ספיקת כליות גדל. כמו כן, לאנשים שמאובחנים בבדיקות דם עם שלב מוקדם של אי ספיקת כליות – רפואה מונעת תוכל להאט ולעתים אף למנוע לחלוטין הידרדרות במצב הכלייתי. חשוב לזכור כי ניתן לעצור הידרדרות בתפקוד כליות, אולם נזק שנעשה לא ניתן לתקן, ולאחר שכליה חדלה מלתפקד (בשלב הסופני של אי ספיקת כליות) – לא ניתן לחדש עוד את פעילותה.

 

בין הטיפולים המונעים: הפסקת עישון, פעילות גופנית קבועה, תזונה נכונה – הפחתת מאכלים שמנים וצריכת מלח, הגבלה בצריכת אלכוהול, הורדת כולסטרול, והפחתת מתח ולחץ.

 

הטיפול באי ספיקת כליות

 

הטיפול התרופתי באי ספיקת כליות כולל תרופות שמנסות לשלוט על רמות לחץ הדם, כדי למנוע החמרה של הכשל הכלייתי, לרבות תרופות המעכבות את האנזים המהפך (ACE), לשמירה על ערכים מקסימאליים של לחץ דם של 130/80 מ"מ כספית.

 

כמו כן נדרש טיפול בתרופות ותוספי תזונה להפחתת הנזקים הנלווים לכשל כלייתי, לרבות תרופות ממשפחה 'קושרי זרחה' (Phosphate Binders) שמפחיתות את ספיגת הזרחן במזון ומסייעות בהורדת רמות הזרחן בגוף, תוספת ברזל וההורמון אריתרופואטין למניעת אנמיה – לרבות בכדורים או דרך הווריד, תוספת סידן וויטמין די.

 

במצב של אי ספיקת כליות קשה יש צורך להוסיף תרופות משתנות המקטינות את ספיגת המים והמלחים מצינוריות הכליה למחזור הדם – כמו פוסיד, שתורמות להפרשת נוזלים ומלחים עודפים מהגוף.

 

התרופה קיאקסאלאט (Kayexalate) מסייעת בהפרשת אשלגן עודף מהגוף. התרופה ביקרפונט משמשת בסיס הסותר חומצתיות כלייתית באופן הnגן על הכליות מפני המשך נזקים ופגיעה בעצמות.

 

במצב של אי ספיקת כליות על רקע סוכרת – איזון הסוכרת באמצעות תרופות יוכל להאט ולעתים אף לבלום את קצב הידרדרות הכליות.

 

במקרה של כאבים על רקע אי ספיקת כליות – בעת מתן משככי כאבים, מומלץ להגביל את השימוש במשככים מקבוצת NSAIDs אשר כאחת מתופעות הלוואי עלולים לפגוע בכליות, לרבות תרופות ללא מרשם (ובהם אספירין ותרופות המכילות איבופרופן) ותרופות מרשם שונות. מומלץ להעדיף תכשירים חלופיים, למשל אלו המכילים פרצטמול. כמו כן ניתן לטפל בתרופות נוספות לתסמיני אי ספיקת כליות, לרבות תרופות נגד בחילות, גירודים והפרעות שינה.

 

לעתים נדרשת התאמת דיאטה ייחודית למניעת הידרדרות במצב הכליות, הכוללת הגבלה בצריכת נוזלים, הפחתה בכמויות החלבון, הגבלה בכמויות המלח, האשלגן, הזרחן ומינרלים נוספים שמצטברים בגוף במצב של אי ספיקת כליות, ולצד אלה – צריכת קלוריות ברמה סבירה כדי למנוע אובדן משקל.

 

כחלק מהטיפול בחולי אי ספיקת כליות, לאור הסיכון המוגבר לזיהומים, אנשים עם אי ספיקת כליות חייבים להיות מחוסנים בדרגה סבירה גם כמבוגרים כנגד זיהומים מרכזיים לרבות נגיפי שפעת, הפטיטיס A, הפטיטיס B והחיסון לדלקת ריאות.

 

במקרה של אי ספיקת כליות סופנית נדרש טיפול בדיאליזה המחליפה את פעילות הכליות והשתלת כליה.

 

 

תאריך עדכון אחרון: מאי 2016

 

קישור:
הקלד כתובת לסרטון יוטיוב: