בת 76 הגברת

קצת שחוחה

מעט מאותגרת

מתמודדת עם טראומות ישנות וחדשות

זקוקה לסיוע, לפעמים גם מוכנה להודות

לא כל הבחירות שעשתה מוצלחות

אין לה אפשרות להתחרט, רק להמשיך להיות

יש לה תאריכים שצרובים בבשר שנים אלפיים

ישנם תאריכים שקועקעו רק לפני יום יומיים

את כולם היא נושאת בשילוב בלתי אפשרי 

של גאווה וכלימה, של שמחה ויגון

מדקה לדקה, משנתון לשנתון

ואנחנו ?

היא הרי הפנים שלנו

מעט חבוטים

לא תמיד ברור לנו אנה אנו הולכים

מן העומק של בקעת הירדן לפסגות של החרמון

מן הירוק הגלילי לצהוב המדברי

אבל היא שלנו ואנחנו שלה

נלחמים למען הגוף, למען הנשמה

נאבקים להבריא איברים חולים

מבינים שהשלם גדול מסכום החלקים

כל אחת וכל אחד מאיתנו הוא איבר

תא קטנטן, לא ברור אפילו מה תפקידו

ורק כאשר מסתכלים קצת מרחוק

מגלים שביחד כולנו יוצרים כאן משהו מיוחד

מדינה

זכרון חשוב

עצמאות שמח

היי, יש לי חברה בצבא שלא במצב נפשי טוב, אני לא מוצאת בעצמי את הכלים לעזור לה ומרגישה שגם למפקדים אין דרך, אשמח להתיעצות

יוֹם הַזִּכָּרוֹן – לְחַיָּלֵינוּ הַגִּבּוֹרִים,

תּוֹדָה שֶׁהֶגַנְתֶּם עָלֵינוּ – מֵאוֹיְבִים אֲרוּרִים.

אַתֶּם גִּבּוֹרִים אֲמִתִּיִּים – לֹא כְּמוֹ בַּסְּרָטִים, בַּסְּפָרִים,

לָנֶצַח נִזְכֹּר אֶתְכֶם – יְלָדִים, אַחִים, הוֹרִים.

.

אֵיךְ נִהְיֶה – רְאוּיִים לְהַקְרָבַתְכֶם?

מָה הֱיִיתֶם אוֹמְרִים – אִם יָכֹלְנוּ לְתַקְשֵׁר אִתְּכֶם?

צִוִּיתֶם עָלֵינוּ אֶת הַחַיִּים – בְּמוֹתְכֶם,

אַךְ לֹא תָּמִיד זֶה קַל – לְהַגְשִׁים אֶת צַוָּאַתְכֶם.

.

הָאוֹר כָּבֶה – כְּשֶׁהַכּוֹכָבִים נוֹפְלִים,

כָּל מָה שֶׁנּוֹתַר הוּא - חֲלָלִים.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי – תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִּי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשְׁבוֹתָיו – מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

אִם הֵם הָיוּ יְכוֹלִים – לְתַקְשֵׁר אִתָּנוּ,

 מָה הֵם הָיוּ מְבַקְּשִׁים - מִכֻּלָּנוּ?

אוּלַי שֶׁנִּלָּחֵם בְּאוֹיְבֵינוּ – וְלֹא בֵּינֵינוּ?

"אני כמהה ליער," אמרתי לאדון בעל עיני האודם, המזוקן, הוא היושב על גזעו המושחר של עץ כרות. להבה כחולה, גדולה, רקדה ביננו. וכוכבים רחוקים, הטובעים ושוקעים באפלת הליל האירו קלושות. "ומה זה בדיוק, היער?" הוא העיף מבט מעבר לכפתו, אל העצים הגבוהים שהשתרעו מאחוריו. המקום הטהור, חשבתי, הראשוני. זה שעוד לא הוכתם בזוהמה, לא הושחת. "זה מקום יותר... צודק," אמרתי. האדון השליך ענף לאש הרוקדת, וזה נטרף בה. 

"ואת היית ביער?"

 "לא, כלומר עוד לא," אמרתי, "אבל... זה האחרון, נכון? אז אני חייבת."

האדון גיחך, עיניו הבריקו. במקלו המתכתי הוא נגע במדורת והזיז בה את הנשרף והמשחיר. 

"פעם היער יכל להכיל זרים, כמוך," הוא אמר, "אלה שיכלו להשתלב בתוכו, להיות חלק ממנו. אבל עכשיו? הוא נותר לבד, ואחיו מתים, קבורים תחת מגדלי הערים הכבירות. ולא רחוק היום, שהן יגיעו גם הנה. כי אתם, בני אנוש, פשוט לא מסופקים. עד שכל היבשות יהיו לכם לנחלה, עד שכל הים יהיה בבעלותכם. ובדרך הזו שהלכתם בה, האם הותרתם חיה בלתי צולעת? בלתי נכחדת?" הוא השם את האוויר הצח והביט לרקיע האפל, אל הכוכבים, "ואחרי שתסיימו עם העולם הזה, גם חשבתם לעוף למעלה?" הוא חייך, "חבל שהיער הצמיח דבר כמוכם." 

לקחתי כמה צעדים קדימה, היכן שבערה האש. קור נידף ממנה. "אבל אתה לא יודע את זה," לחשתי. 

"לא?" הוא הניף בידו, כמזמין, "אז מה לדעתך הולך לקרות?"

"אין לי שמץ," אמרתי, "ואני לא הולכת להמציא סיפורים על מה שאי אפשר לנבא. אני רק יודעת שיש מי שאכפת לו, מי שנלחם על מה שצודק, שלא נכנע לרוע, או נופל לאדישות."  

"ואיך זה הולך לכם?" 

משכתי בכתפי, "לפחות תדע שהיה מי שניסה. שלא כולנו היינו עיוורים למעשינו." 

 "נו טוב," הוא התרומם לאיטו, "ונניח אתן לך להיכנס. מה תעשי ביער?"

"אתבודד. באיזו בקתה." 

"יפה, יפה... " האיש צחק, "את מסייגת עליהם אבל הרגשות שלך לא רחוקים משלי." 

"אולי," אמרתי ושוב משכתי בכתפי, "אבל איך שאני מרגישה ומה שהוגן אלו דברים שונים." 

"יתכן אנחנו נסתדר אחרי הכל," האדון הניף בידו והאש דעכה, בעודנו פוסעים אל תוך היער האחרון. 

החלטתי להיות לוחם: את המילים הללו אני כותב לעצמי...ולכל מי שמזדהה איתי. כי נמאס לי כבר להיות עצוב ומדוכא!! נמאס לי לרצות למות!! ובעיקר נמאס לי להרגיש חלש מול כולם!! מהיום - אני בוחר בחיים,בוחר בטוב,ובוחר להביט רק...על היופי המדהים של העולם‼ אז מכאן אני מעביר מסר: דיי!! מספיק לחיות בעולם חשוך של מוות!! חלאס לשנוא את הכל!! בואו נצא מהדמיונות,שרפנו שנים של חיים כל כך יקרים,לא אהבנו,היינו רעים,לא סלחנו,איבדנו הכל,ושקענו אל תהום עמוקה ללא תחתית - של ייאוש,אבדון,והרס אינסופי!! וכעת הגיע הזמן לשינוי,כי לא תהיה עוד הזדמנות. זה או עכשיו או לעולם לא! וכאן לא כדאי לטעות - כי אין משם דרך חזרה!! זה הזמן לקום,לחיות,לנשום,לאהוב,לסלוח,להיות טובים יותר,ולאחוז תמיד בתקווה מבלי להרפות לרגע!! ולסיכום:

😇 אין מחיר לאושר ! ! !

אני מתחילה לעבוד בדנדשה. היום המתאמת טיפול דיברה עם המנהלת ומבחינתם אני יכולה להתחיל לעבוד משבוע הבא. באנוש יעשו לי פרידה. וגם מתוכננת לי ועדה החודש כדי לדון על ההתקדמות שלי ולהעלות את השאיפה שלי לעבור לקהילה תומכת. גם אם אני אעזוב את ההוסטל אני עדיין לא מתנתקת מהם כי אני אעבוד עם אחת הדיירות בהוסטל גם אם היא במכירות פרונטליות ואני במכירות אונליין. המשמרת שלי מתחילה מ10 עד 14 3 ימים בשבוע כרגע. 

אני עושה תורנות היום ואין לחץ כי אין היום ישיבת צוות. יש לי הרבה מה לעשות היום. אני הולכת לאופטיקנה לבדיקת ראייה ואחרי זה לקוסמטיקאית. ואז הולכת אחרי זה למופע זמרים ששרים לזכר הנופלים. צריכה עוד לשבת על אחת הברכות למישהו שחגג יום הולדת אתמול. אני אחראית על זה.

עברתי מלא טלטלות ביום האחרון, בחדשים האחרונים, בשנתיים האחרונות ובגדול בחיי כולו. יכול להיות שכולם מרגישים כך כמו שחנן בן ארי אומר מחיים של כל אחד ניתן לעשות סרט. כמו הבטחת רופאים Hippocratic אני מתאמצת קודם כל לא לגרום נזק. מה לעשות גם בזה אני מרבה לא להצליח. עכשיו לקחתי כדור SOS בתקווה שלפחות אשן. מחזקת את עצמי על שיחות סבירות שניהלתי היום עם בעלי על זה שבכלל יצאתי מהבית היום, שיש לי תכניות למחר. אנסה להוריד מעצמי לחץ פשוט להמשיך לשים רגל לפני רגל. המון לא בשליטתי ואני מתאמצת להשלים עם זה להאמין שהכל לטובה. תודה על ההקשבה. אומרים שאם את לא בטיפול נמרץ, לא בכלא ולא בקבר יש להגיד תודה. אני מנסה לספור את ברכותי. להעריך את משיש לי ולהתעלם ממשחסר. מה לעשות? נכון להיום זה ממש קשה לי. לילה טוב. 

אבל הערב עברתי חוויה לא נעימה. חזרתי מהקניון וחיכיתי לאוטובוס הגיע מישהו וכל הזמן הסתכל עליי בעיקר בחלק התחתון בגוף שלי ולא הפסיק לבחון אותי למטה. לא לבשתי חשוף. שמלה עד הברכיים. הרגשתי מושפלת. וחרדה שיירד איתי בתחנה שאני יורדת ויעשה לי משהו. לא סיפרתי לאף אחד. חוץ מחברה טובה שבקושי התייחסה כי הייתה עסוקה עם עדן גולן והארוויזיון. אין לי ראש לזה כרגע. גם אם ההטרדה לא הייתה פיזית, מספיק ששלח מבטים חודרניים לאבריי האינטימיים. הרגשתי נורא. שנאה עצמית. רציתי לשתף בקולמילה אבל הם כבר לא זמינים כרגע בווטצאפ. גם בחשבון הבנק יש לי מעט כסף ממה חשבתי שיהיה לי. צריכה לברר מחר בבנק איך נשאר לי מעט. חוץ מחיוב מסלקום לא היה אמור לרדת על עוד משהו. לא יודעת אם אלך לעבודה. אני כן רוצה לשתף את מתאמת הטיפול ומה הרגשתי הערב. למרות שלבטח אין מה לעשות.

וסליחה עדן גולן על האדישות שלי❤️ הלוואי ותנצחי את האנטישמיות ותגיעי למקום ראשון. אבל אין לי ראש כרגע להתעסק בארוויזיון. לא מצביעה לאף מדינה גם ככה. רק ישראל צריכה לנצח.

ואם אני כבר פה אז אשתף שאני הולכת לכיכר מחר כי יופיעו אצלנו רן דנקר ונתן גושן שישירו לזכר הנופלים. וביום שני הולכת למופע סדטנאפ של שלום אסייג שבראשל"צ ומשם לאמא שלי בחולון עד שלישי. נאכל בשר על האש ואחרי זה אחזור לנתניה.

בחושך הלילה, בתפיסת היד,

אני מוצא אתך, בין גלי הרגשות העמוקים.

מחשבות זורמות כמו נהר גדול,

מנהלות לך ולי את האהבה.

בקולך החם, כמו קריסטל במים,

אני מוצא את עצמי, במקום הבריאה שבליבך.

בכל נשימה שלך, כמו רוח בסוף הנשימה,

את המחשבה הראשונה והאחרונה, שנגנזת בתוכך.

בלי מילים, רק במבט שלנו,

אנו משתקים את העולם סביבנו ונשארים רק אנו.

כי אתה ואני יחד, בזרם הנצחי של האהבה,

מציירים סיפור של חיבור הנשמות.

אני לא רוצה לכתוב רגשות.

אני רוצה לקום מהמיטה.

(ערה כבר שעות, אבל לא מצליחה לקום)

בלי לרדת על עצמי.

יש לי תוכנית אחרי הצהריים עם ידידה חדשה

(כל הכבוד לי, הלכתי לאירוע חברתי שהיה קשה לי רצח ונוצר לי בכל זאת קשר משם)

אני רוצה עכשיו לקום.

כותבת משימות, כי ההתנעה הראשונית הכי קשה לי:

א.לקום לצחצח שיניים

ב.לשתות מים עם לימון

ג. להתלבש ולנעולך נעליים

ד.לקחת את התיק עם הספר וכם בקב8ק מים ובלי הפלםון ולצאת לשיטוט מהנה עד שלוש וחצי.

וכותבת כאן כשעשיתי את הדברים ואני אכן יוצאת.

תודה רבה רבה למרחב התומך

(כל כך קשה לי לקום, אני כמעט משותקת, אבל אני לא משותקת, מזכירה לעצמי שהתנועה הפיזית מחילה להניע אצלי הכול)